לא שלי אתה, נתן…
תשמע, יש סיפור שאני חייבת לשתף אותך, ממש כמו שיחה בין חברים טובים. אז תאר לך: קשישה יושבת ליד המיטה של בעלה, נתן, ומנגבת לו את המצח עם סמרטוט רטוב, כי הוא עם חום גבוה.
נתן, כל השנים הייתי רוצה לספר לך, אבל לא היה לי אומץ שיקרתי לך, נתן, בכלל לא היית בעלי!
נתן פוקח עיניים, מופתע כזה, ומסתכל עליה.
אל תפסיק אותי, טוב? כי אולי זה הרגע האחרון שלנו, ואין לי זמן להתחרט. תזכור איך אחרי מלחמת העצמאות נכנסת בטעות ליישוב שלנו? אני הייתי בהלם, ואז פשוט קפצתי עליך. היית דומה לבעלי כל כך! קיבלתי אז מכתב מהצבא שהוא נפל, ופתאום אתה חי, אז חשבתי אולי התבלבלו, ושבעלי חזר. ממש עטתי עליך, ואז קלטתי שטעיתי… הסמקתי והתנצלתי בלי סוף. בכל זאת נתתי לך לישון בסככה.
בבוקר באת לתקן את הדלת, ופתאום קורה נפלה עליך. חשבתי שכבר צריך לשבת שבעה עליך, אבל ראיתי שאתה נושם חי! קראתי לרופא מקופת חולים, הוא אמר: “בחור חזק, יצא בזול, רק הזיכרון קצת הלך.” אז החלטתי לספר לכולם שאתה בעלי. היית גבר נאה, חזק, ואחרי המלחמה עם שני ילדים ממש קשה לבד. אמרתי שאתה הבעל שלי, ואתה האמנת. אחר כך הרגשתי לא נעים, המצפון ייסר אותי, אבל כבר התרגלנו, ואהבתי אותך, לא רציתי לשנות כלום. ועכשיו אני מתוודה שלא אמרתי לך את האמת. אולי החיים שלך היו יכולים להיות אחרת…
נתן פשוט שותק, מסתכל על הקשישה, ופתאום צוחק.
טיפשה אחת! למה הייתי צריך חיים אחרים? כל החיים אהבתי אותך. באמת הסתובבתי במקרה, כשהגעתי ליישוב שלך, וכשראיתי אותך נדלקתי מייד, אבל לא ידעתי איך להתחיל. אז ניסיתי לעזור לך קצת בבית, אולי תשים לב ותחבבי אותי, ופתאום אותה קורה מפילה אותי, חושך בעיניים. מתעורר והרופא והקשישה דואגים לי. ביקשתי מהרופא שידבר איתך על “אמנזיה” כזו, כדי שאוכל להישאר בבית שלך בלי להסתבך. ואז הפתעת אותי זיהית בי את הבעל שלך, ואני שמחתי שאין צורך להמציא עוד סיפורים.
איזה תחמן! היא מחייכת אליו. למה לא סיפרת לי קודם? יכולנו לשחות יחד מצחוק.
רציתי, אבל תמיד לא היה זמן פעם עוזרים לאלה שגדלו, פעם עוד שלושה ילדים נולדו לנו בחיי, כל החיים סחבנו את הסודות שחשבנו שהם משקל כבד, מסתבר שזה כלום.
לפחות עכשיו הכל ברור, לא יצחקו לנו המלאכים על הסיפורים שלנו היא אומרת לו. אבל נתן, אל תעז ללכת לי אני לא יכולה לחיות בלעדיך.
עזבי שטויות, הכל יהיה בסדר הוא מרגיע אותה. יאללה, מספיק לשבת עלי, לכי לישון. מחר נחשוב אחרת.
הם הולכים לישון, אבל היא מתהפכת מצד לצד, המחשבות על מה שעלול לקרות לא נותנות לה מנוחה. כמה עולה השחר, היא מתעוררת, ומגלה שהמיטה של נתן ריקה. הלב מתכווץ מדאגה. היא מציצה החוצה נתן יושב על המדרגות, מעשן את הסיגריה של הבוקר. היא נושמת לרווחה הפעם המוות פספס את הבית, אז עוד נחיה ונחזיק יחד, נגרד בשנים, לא נוותר…
