ככה אי אפשר להמשיך! זה לא נכון! רותם רץ לחדר אביו מזועזע.
מה אתה מדבר? למה אתה חושב ככה? מי אמר לך את זה? היועצת בבית הספר שלנו.
המשך, תספר לי עוד. אני אראה לך. אני הולך לישון ואתה תעמיד פנים שאתה מעיר אותי.
למה אתה עושה את זה? תבין מיד! טוב, טוב… רותם, תתעורר. צריך ללכת לבית הספר, מספיק לישון.
הנה, אתה רואה? כל בוקר אני שומע את אותו המשפט. הורים צריכים להעיר את ילדיהם בחום, שירגישו את אהבתם. וגם עם חיוך!
תן לאמא שלך לגרום לך לחייך, אין לי זמן לזה.
אתה לא אוהב אותי? על מה אתה מדבר בכלל? אביו התחיל להתרגז.
זה לא שטויות. אם לא תראה לי רגשות עכשיו, גם אני לא אתייחס אליך יפה כשתהיה זקן. נסה להעיר אותי שוב.
בסדר. ילד שובב, תקום כבר. עוד רגע תאחר לבית הספר.
עייף לי!!! יקירי, תתעורר אבא ליטף את ראשו של רותם ונישק את מצחו.
יש! הרגשתי את החיבה שלך.
טוב, מספיק שטויות. תראה לי את התעודה שלך.
עכשיו לא, אבא. כבר אין לך זמן, תאחר לעבודה.
זה לא חשוב. יפה מאוד, 70. גם בספרות וגם במתמטיקה.
אבל קיבלתי 100 בפסיכולוגיה.
אתה מתכנן להיות פסיכולוג, בני? תקשיב, יהלי שלי, עד שלא תשפר את הציונים, אין יותר שיחות בטלפון. שב ותלמד עד שאמא תחזור.
רותם בכה ואביו ניחם אותו:
ביקשת שאחייך אז תחייך!
