לפני כמעט שנתיים, שמעתי מבעלי משפט שאף פעם לא אשכח. עידו אמר לי: “את חיה את החיים שלך בצורה כל כך צפויה, שנמאס לי ממך.” בזמן שעידו חשב שהחיים שלנו משעממים, אני דווקא הייתי שלמה ומאושרת. הייתי קמה מוקדם בבוקר, אוכלת ארוחת בוקר, עושה פעילות גופנית ומתארגנת לעבודה. הדבר הראשון היה לדאוג לעידו לפני שיצא לעבודה, כי הוא יוצא מוקדם במיוחד, ורק אז הייתי מתארגנת בעצמי. את כל הארוחות היינו מכינים בבית; אורזת לכולנו אוכל לכל היום בתיקי קופסאות.
בכל ערב, בדרך חזרה, הייתי עוצרת במכולת, קונה כמה דברים ואז מבשלת, מסדרת ומכבסת. לפני השינה, סרט ולישון מוקדם.
הייתי בטוחה שאני עושה הכול נכון. הבית שלנו היה מסודר, רגוע, חם ומהנה, ולבעלי לא חסר כלום הכול מתוקתק. מה עוד אפשר לבקש? בכל שבת היינו עושים ניקיון כללי, אופה עוגה טעימה, מבשלת מטעמים. בערבים מוזמנים אלינו חברים, או יוצאים לבלות בעיר. ביום ראשון היינו נוסעים להורים חצי יום אצל שלי, חצי יום אצל שלו עוזרים להם, מדברים ונהנים מהזמן עם המשפחה.
בערב כבר חוזרים לשקט בבית. אף פעם לא רבנו או הרמנו קול. היה שקט והרמוניה. אבל אז, עידו אמר שמשעמם לו איתי. הסביר לי במשך שעות שהוא לא מאושר, ונתן דוגמאות מהחברים שלו שנפגשים, יוצאים, עושים חיים. הם נהנים כל הזמן, ואנחנו… אפילו לא רבים! באותו יום, הוא פשוט יצא מהבית.
אני הרגשתי נפלא עם איך שחיינו, ולא רציתי לשנות כלום, אבל בשביל עידו הייתי מוכנה לנסות הכול, אפילו להשתנות. התחלתי בלשנות את המראה שלי. הוצאתי את כל הבגדים ה”מבאסים” מהארון, הלכתי עם כל החסכונות שעד אז שמרנו לבית קטן במושב וקניתי בגדים חדשים ונועזים. הסתפרתי קצר וצבַּעתי את השיער. רציתי להפסיק להיראות בנאלית.
בהמשך מצאתי עבודה חדשה לא עוד משרד משעמם, אלא הפקת אירועים. פתאום גיליתי שלל בילויים והפתעות מקוריות. שבוע אחרי זה עידו חזר והוא לא האמין למי שהוא ראה. באותו ערב הבטחתי שנחיה אחרת וכך עשינו.
מאז בקושי היינו בבית. כל ערב בילינו במקום אחר: מועדון, מסעדה, בר, מסיבה אצל מישהו, הופעה או סתם טיול בעיר. לפעמים יצאנו לטבע, קמפינג, טיולי אופניים או קיאקים. נסענו לסופי שבוע לירושלים או תל אביב.
אחרי כמה חודשים, עידו פתאום התחיל להתגעגע לשקט. הוא אמר שלחיים האלה חסר טעם, שהוא מתגעגע לאוכל הביתי ולעוגות שלי. כבר לא היה לי זמן אפילו לגשת למטבח. השתנתי כל כך, שכבר לא באמת היה לו נעים להיות איתי.
עוד שבוע עבר ועידו בא ואמר הוא לא מסוגל עוד. רוצה שוב לחזור לימים הישנים, לשקט, לבית החמים, לשגרה, לערבים שלנו ביחד ומפגשים אצל ההורים, אוכל חם שבישלתי ולא משלוח.
רק שעכשיו הבנתי שאני כבר לא מתאימה לשם. התאמצתי מאוד להתרגל לחיים החדשים, ואני כבר לא רוצה בכלל לחזור לאחור. אני אוהבת את מה שנהיה ממני, גם אם אהבתי מאוד פעם את החיים שהיו. היום לא הייתי מחליפה אותם.
והפעם, כשעידו ביקש שנחזיר את הכול לקדמותו פרץ ריב אדיר. צעקות, כלים נשברו, השכנים דפקו בדלת, מישהו אפילו הזמין משטרה. עידו עזב עם הדברים להורים שלו. כנראה הוא חושב שימצא אותי חוזרת למה שהייתי, אבל זה לא יקרה שוב. החיים הם לא סרט, ואי אפשר להשתנות רק בגלל שמישהו רוצה.
כשעידו יחזור הוא ימצא על השולחן את טפסי הגירושין ופתק קטן: “משעמם לי, ואני פשוט לא יכולה לחיות איתך”.
היום אני מבינה לפעמים, כשאנחנו משתנים בשביל מישהו אחר, בסוף אנחנו לא מצליחים למצוא את עצמנו. השיעור שלי הדבר הכי חשוב הוא לא לשכוח מי אתה ומה עושה לך טוב, גם אם אוהבים ומוכנים לתת הכול. מי שמבקש שתתאים את עצמך כל הזמן בשבילו, כנראה לא באמת רוצה לראות אותך מאושר.
