לא רק שכנים
במושב קטן בגליל, רחובותיו מתכסים ירוק באביב וכתום בשלכת, גרו זו לצד זה שתי משפחות תמיד בידידות אמיצה, עוזרות זו לזו, מחייכות בבוקר ובחשיכה. ילדיהן בגרו ונסעו לעיר לחיים חדשים.
יום אחד, קרה הבלתי ייאמן רבקה, אשתו של איתן, נפטרה. עוד קודם שאור ראשון הפציע על הרי הגליל, דהר איתן אל הבית של השכנים, יהושע ודורית, ודפק בכוח על החלון.
מה קרה? קפץ יהושע מחלונו, ודורית התעטפה בשמיכת פלנל ממהרת אחריו.
רבקה שלי, רבקה… מילא איתן את המרפסת בדמעות, מתיישב על המדרגות, הסתיו כבר קריר ולח.
מה עם רבקה? ניסה יהושע לעורר אותו, לקרוא אמבולנס?
אין טעם. רבקה שלי… הסתיימה דרכה, לחש איתן בכאב שקט.
השכנים ליוו את איתן בימים הקשים עד שבא בנו עם כלתו מתל אביב, לא השאירו אותו לבד אפילו לרגע. דורית הביאה לו כדורי הרגעה, יהושע ישב איתו בשעות הערב ומשחקי שחמט מילאו את השולחן במילים שקטות ועיניים דואגות. גם אחרי השבעה לא ניתקו ממנו הזמינו לארוחות שבת, ליוו אותו. החיים המשיכו, בחצי שנה למד איתן להתמודד, התרגל למלאכת הבית לבשל, לכבס, להחזיק לבד את משק הבית. בנו ביקר מדי פעם.
ערב קיץ אחד באוגוסט, ישבו איתן ויהושע בחצר כמנהגם. נעים, שקט, השחמט שוב מסודר. לפתע, יהושע נפל הצידה. איתן קפץ לתפוס אותו.
יהושע, מה קרה? קרא ורץ לקרוא לדורית, שיצאה בדיוק מחצר האחורית כשהיא מחזיקה קערה מלאה במלפפונים טריים.
היא ראתה, נפלה הקערה מידיה. רצה לבעלה אך הוא מת מיד, הרופא אמר התקף לב.
ככה סתם? מיררה בבכי דורית, בחיים לא התלונן.
עכשיו איתן זה שתמך בה. הגיעו בנה ובתה מקיבוץ בדרום, ליוו אותה והלכו. דורית גילתה פתאום מהו שקט חונק ובדידות בין קירות בית. ביום עוד איכשהו, איתן נכנס לעזור ותמוך, אבל בלילה, המחשבות לא נתנו מנוחה…
הזמן עשה את שלו. הילדים הגיעו לביקור מדי תקופה, הנכדים קפצו בשבתות. איתן ודורית, שניהם כבר בפנסיה, נהיו שותפים אמיתיים. הוא עשרות שנים לימד היסטוריה בתיכון המקומי, היא ספרנית אהובה בספריית המושב.
הגיעה שוב עונת השלכת. כל בוקר יצא איתן לחצר עם מטאטא עץ, גרף את העלים הצהובים והחומים. אחר כך עבר לטאטא את השביל המוביל לבית של דורית הרוח מיד חוזרת ומכסה את המדרכה בעלים חדשים. נכנס לחצרה להמשיך, אבל היו בה פחות עלים.
דורית צפתה מהחלון, מחייכת.
איתן, כמה אפשר?! צעקה מהחלון כולם פה יודעים שרק אתה נלחם בשלכת.
איתן שלח אליה עיניים נוצצות:
אם כולנו נחכה שהעלים יעלמו בעצמם, העולם יצלול לאנדרלמוסיה. צריך לעשות, לא רק לחכות
אבל תראה איך יפה פה, העלים כמו זהב ענתה דורית בעדינות.
יפים, אבל קלי להחליק ליפול! השיב במרירות מחויכת, ומחקה לעצמו פוליטיקה של מטאטאים.
כבר המשיך לתוך חצרה, וכשהתקרב למרפסת פתחה דורית את הדלת ויצאה עם שתי כוסות תה ביד.
מספיק, תעזוב בוא לשבת, שתה משהו חמים עם דבש הניחה את הכוסות בפינת השולחן והתיישבה לידו, איתן מצטרף מולה.
למה בדבש? תמיד לימון, תהה.
היום קריר במיוחד, צריך להתחמם מבפנים קרצה אליו.
מתוק מידי, נהם בגילנו עדיף לא להפריז.
תשתה, פעם בשבוע תתפנק, נזפה בו בחיוך של בעלת בית.
נו, טוב, התרצה.
אתמול דיברתי עם הנכד שלי, שחר. התקשר מהעיר: סבתא, בואי לגור איתנו, למה את שם לבד?
עניתי לו: מה לבד? יש לי חבר טוב! שלחה מבט רכה.
איתן לגם, מסתיר את החיוך.
יפה אמרת, אבל חבר זה כל כך פשוט
אז מה כן?
יותר שותפים בקרב לעלים סתיו, פרץ בצחוק, היא לא יכלה לעצור.
פעם אחת איתן, סיים לטאטא ולא ראה את דורית בחלון. הלב דפק תמיד קיבלה אותו בבוקר. עלה למרפסת, דפק בדלת. אחרי זמן, פתחה דורית חיוורת, עוטה שמיכה.
מה קורה פה? שאל בדאגה, הכניס אותה פנימה, מושיב ומכסה בשמיכה.
התקררתי קצת
אוי ואבוי, מי מביא לי עכשיו תה?
הוריד את מעילו, תלה על הקולב.
תרופות יש?
כן, שם על השידה
הביט: זה הכול? אני יורד למכולת ולבית מרקחת, הכריז ויצא.
לא צריך, אסתדר, מלמלה דורית, אבל הוא כבר הלך.
חזר מהר תרופות ביד אחת, עוף ביד השנייה. נכנס למטבח, ריח מרק עוף התפשט בבית.
איתן, אתה גם בשלן? חייכה, מופתעת, אך ידעה שהוא מסתדר מצוין בעצמו.
במצבי חירום יודעים הכול קבע, ומזג לה קערת מרק. תבריאי מהר, אחרת משעמם לי לחפור בעלים לבד.
טוב, שותף אשתדל, התחייבה ברצינות.
כעבור שבוע דורית קמה לתחייה. חיוך רענן, לראשונה אחרי הרבה חודשים יצאו יחד לפארק המקומי על שפת נחל קטן, רעיון של איתן כמובן.
הגיע הזמן לצאת מהבית הגיע לך אוויר, אמר.
העלים חרקו מתחת לרגליים, השמש הסתווית עוד חמימה.
אתה יודע, איתן, הסתיו הזה הוא יפה, אמרה בלב קל.
נכון, במיוחד כשיש עם מי לחלוק אותו.
דורית אחזה בזרועו, פסעו לאיטם באליה מסויידת שלכת, נשארים שתי שורות צעד אחריהם, מדברים וצוחקים.
יום אחד הופיע איתן עם חיוך מוזר.
דורית, יש לי בקשה…
מה אתה צריך? שאלה בחשש.
חיפשתי בספרים אצלי משהו על טיפול בקקטוסים לא מצאתי.
למה שתצטרך, איתן? אין לך פרחים בכלל!
זהו, שלף מאחוריו עציץ קטן עם קקטוס, קניתי לך.
ומה אני אמורה לעשות איתו? אף פעם לא היה לי קקטוס, צחקה.
את הרי ספרנית, בטח תדעי למצוא מידע.
טוב, רק אם הוא יפרח, תקנה לי גלידת קסטה.
סגרנו.
שבוע לאחר מכן, חורף ראשון ירד. איתן הגיע שוב, משהו בוחש בנשמתו.
מה הפעם?
הוא הסמיק, דורך במקום.
תקשיבי, דורית… אין הגיון שנפגשים כל יום… אולי… אולי אשאר פה לתמיד… אולי נצעד לחופה? שלף זר ורדים אדומים.
דורית האדימה, העיניים ברקו.
איתן, כמה זמן התלבטת?
הרבה, לא ידעתי אם תרצי…
ברור שכן, כבר התרגלתי אליך. בלעדיך משהו חסר אמרה, סידרה את הורדים באגרטל. אי אפשר לסרב לך, עם זר כזה…
את החורף הזה עברו יחד, ואז, בבוקר אביבי, קראה דורית:
איתן, בוא מהר, הקקטוס שלך פרח! מגיעה לי גלידה!
לא יאומן לא חשבתי שיקרה! היום הולכים למכולת, בוחרים טעם. כל מילה ברזל!
הם צעדו בשדרה, מדברים ביראת כבוד על גלידת שוקולד או וניל.
מעניין לי היום, מה איתך? שאלה דורית.
נראה לי שיש לנו אחלה צוות, ענה.
נכון, צוות אמיתי, לחשה.
המשיכו בשביל המשובץ בפרחי אביב, מזמן כבר לא רק שכנים אלא חברים, קרובים, שניים שמצאו זה את זו בין עלי שלכת, סופת חורף ושמש ראשית קיץ. ככה זה ביחד לא בודדים.
