אני בת 55, אלמנה כבר חמש שנים – ורק אחרי מותו של בעלי העזתי להודות באמת שכבר הרבה זמן הדחקתי: לא היי…

Life Lessons

אני בן 55, ולפני חמש שנים הפכתי לאלמן. רק מאז שאשתי, נעמה, איננה גיליתי אמת שלא העזתי לגעת בה שנים: לא הייתי נשוי ל”אמא מדהימה” כפי שכולם נהגו לומר. הייתי נשוי לאישה שדאגה שהכול יתפקד וזהו. היא הייתה אחראית, מסודרת, כל מה שרק צריך. אבל אחריות וסדר אינם תחליף לנוכחות אמיתית בלב הבית. ואני, כמו כולם, האמנתי שדי בכך שאני מביא משכורת, מכסה את החשבונות, מבטיח שלא יחסר כלום לילדים ולמשפחה כביכול כדי להיות “הגבר של הבית”.

כשהיינו יחד, כלפי חוץ הכול נראה מושלם. התעוררתי בבוקר, יצאתי לעבוד היי-טק בתל אביב, חזרתי עם משכורת טובה בבית לא חסרנו כלום. ובגלל זה כולם אמרו: “אשריך, תפסת אישה טובה.” וגם אני שכנעתי את עצמי שזה מספיק, שקל יותר לא להסתכל על מה שאני מפסיד מאשר להודות במה שחסר. המציאות הייתה שונה: אשתי, נעמה, הייתה מתחילה את יומה כשאני נכנסתי להתקלח. טיפלתי רק ב”גדול” פרנסה. היא טיפלה בדברים הקטנים שכל כך בונים בית: האוכל, הלימודים, הרגשות של הבנות שלנו, גפן ונווה. תמיד סידרה, בישלה, דאגה לחוגים, ימי הולדת, שאלות של מורות, מחלות ואירועים. ולפעמים חשבתי שהיא עושה זאת בקלות, מבלי להבין את העולם הרגשי והפיזי שהיא נושאת על כתפיה.

הבנות גדלו עם אימא שעושה הכול ואבא ש”דואג להביא כסף”. אני לא ידעתי איזה מספר בגדים הן לובשות, איך קוראים למחנכת ומה יש להן מחר למבחן. אם אחת הקיצה בבוקר עם חום, הייתי שואל: “ומה את עושה עם זה?” ואם מישהי הגיעה בלי סנדוויץ’, זה היה מובן מאליו שזה באחריותה של נעמה. היא הייתה זו שעולה על כל דבר. והיא תמיד דחפה עצמה לסוף הרשימה, תמיד קודם כל האחרים. בלב שלי, לפעמים תודה קלה, לפעמים רק שתיקה.

מדי פעם, הייתי מגיע בערב עם קניות מהסופר ברמת גן, בשביל להרגיש שעשיתי משהו מעבר. או שהייתי מביא פיצה, אומר לבנות: “ראיתן? אבא מפנק!”. והן התלהבו זה היה אירוע. אבל אני ידעתי אחרי שזה נגמר, נעמה זו שתנקה, תארגן, תחשוב על יום ראשון. הייתה נושאת את השבוע על הכתפיים, בזמן שאני, לכאורה, המלך בדיור שבניתי.

כעסתי לפעמים אבל גם התביישתי להודות בכך. כי הרי “אני מביא את הכסף”. וגם אני נפלתי למלכודת הזו: “לא מרביצה לי, לא בוגדת, מביאה כסף אז אין לי מה להתלונן.” שתקתי, התרגלתי לעייפות, כאילו זו דרך חיים. נכנסתי הביתה גמור מהעבודה, והיא אחרי יום שלם מתחילה משמרת שנייה. ואני הייתי מתיישב, נרגע ואומר: “אני עייף”. בראש שלי צרחתי: “ולאמא לא עייפה?” אבל אף פעם לא אמרתי.

היה לי רפלקס חזק לא להתריס, כי אם הייתי פותח את הפה ישר הייתי השחור: “אתה אומר תודה?” “הרי אשתך גיבורה”. פעם לא אשכח פגישה בבית ספר. גפן התקשתה במתמטיקה. אמרתי לנעמה: “מחר כדאי שתבואי איתי למורה.” היא הסתכלה עליי, כאילו אני מבקש ממנה טובה מעל כוחותיה: “יש לי פגישה חשובה…”. עניתי: “גם אני עובד, אבל אהיה.” ואז היא אמרה וזה חרוט בי: “נו, זה עניינים שלך.” כאילו לימודים, רופאים, שיחות זה רק שלי, גבר. כאילו הילדים שייכים רק לצד אחד.

וכך זה היה בכל דבר קטן חיסונים, רופאים, ימי הולדת, קלסרים, ילקוטים, תלבושות אם אני הופעתי, כולם אמרו: “איזה אב מסור!” אם היא הופיעה זה מצופה. וכואב לי להודות, שלא ראיתי את העבודה שלה, רק קיבלתי אותה כמובן מאליו. היא הייתה המנהל, היומן, הזיכרון, הלוגיסטיקה. וגם אני, עם השנים, התרגלתי לשאול: “נגמר לי הדאודורנט, תוכלי להשיג לי?” או “הילדה צריכה אלבום תרשמי.” אני הייתי זה ששם גבול רק לארנק שלו, ולא לשום דבר אחר.

כלפי חוץ, תמיד שמעו: “נעמה, אישה נהדרת. חכמה, מנומסת, מסודרת.” כי לא חסר כלום, כי היא לא מתלוננת, כי הילדים מתוקתקים, היא לא דורשת. שנים היא לא דיברה, ואחר כך רק בשקט: “אני מרגישה שאני לבד עם הכול.” ואני השבתי: “אבל אני עובד, מה עוד את רוצה?” בשבילי, העבודה הייתה כל עולמי כל השאר, כאילו “בונוס” שלה, לא אחריות משותפת.

כשהיא נפטרה, המכה לא הייתה רק באובדן היא הייתה במבוכה שבאה אחר כך. בפעם הראשונה, הרגשתי בלבול לפעמים כעס, אפילו הקלה, שהתביישתי בה. סוף סוף אין מי שישאל: “מה אוכלים הערב?” כל השנים היו בלי יכולת לנשום. פתאום, יש שקט ואף אחד לא בודק כל דבר שאני עושה, אין הד לנוכחות שלי.

בחודשים הראשונים הייתי על אוטומט. הבנות אמרו: “אבא, תנוח.” אפילו לא ידעתי איך לנוח. שנים עבדתי מסביב לשעון גם בעבודה, גם בבית. עדיין הייתי קם בחמש בבוקר, פותח את החלב, עובר על רשימת הקניות, מתכנן את היום ואז עוצר: “ולאן נעלם כל הזמן הזה?” פתאום ראיתי כמה כואב היה לי, על הדרך שלא השארתי מקום לעצמי.

בימי האזכרה, אנשים חזרו על אותה מנטרה: “הייתה אמא נפלאה.” הנהנתי, אבל בפנים ידעתי: היא הייתה דואגת, משלמת, אבל גם שנמצאת לבד. כשהבנות רצו חיבוק היא חיבקה. כשהן בכו היא ליטפה. אם לא נרדמו בלילה היא דיברה איתן עד שנרגעו. ואני, טוב, קניתי מתנה, חיבקתי מסריח מהזיעה של העבודה וחזרתי למקרר. לא רע, אבל לא שלם.

היום, הבנות כבר מבינות לבד. פעם גפן אמרה: “אבא, לא ראיתי אותך שוטף כלים אף פעם.” נווה נכנסה לשיחה: “ולא זכור לי שמישהו אי פעם שאל אותי איך הרגשתי באמת.” שתקתי. כאב לי שגם הן רואות. כי ילדים מתרגלים למה שיש.

אני לא חושב שאשתי הייתה רעה היא הייתה אישה של הבית, עשתה הכול גם שאני לא הערכתי. בסוף, גם היא, כמוני השלימה כי מה תעשה? יש ילדים, בית, עבודה אין ברירה, אתה קם ומחזיק את כולם. כלפי חוץ פתאום אתה “גיבור”. אבל בפנים מותש, כואב, נשכח.

היום, במבט אחורה, אני שואל: אולי אם הייתי שם גבולות, אם הייתי מחלק את העול, אם לא הייתי מסתתר מאחורי “הפרנסה” החיים שלי היו אחרים? האם היא הייתה מהסוג שלא משתפים, או שפשוט התרגלנו לשבת בנוחות בלי לראות את הצד השני? הבנתי שגם כשהכול נראה “תקין”, זה לפעמים הכי רחוק מהלב.

אז למה אני כותב? כי אבל של אלמן איננו רק עצב הוא גם חשבון נפש. הזמן לוקח אותך אחורה, לראות את מה שלא העזת להודות בו. יותר מכל, למדתי שבזוגיות אמיתית נדיבות אינה רק בארנק, אלא בנפש, במעשים הקטנים, בשותפות. ואני שילמתי הרבה אבל רק בכסף. עכשיו אני מבין: זה לעולם לא מספיק.

Rate article
Add a comment

two × one =