היום אני בן ארבעים וארבע, וגם אשתי בת גילי. לפני כחודש וחצי, התרחבנו במשפחה הפכנו שוב להורים. כבר יש לנו חמישה ילדים, כולם בנים, ועכשיו סוף סוף נולדה לנו בת!
הקשר שלי עם אשתי התחיל מוקדם, עוד בתיכון. די מהר, היא ילדה את בננו הראשון כשהייתה בת שש עשרה. זה לא הוריד דבר מהאהבה בינינו, להפך זה חיזק אותנו, והתחתנו במהרה.
ההורים שלי תמיד תמכו בנו, וכשגילינו בגיל עשרים שאנחנו מצפים לילד השני, כולם שמחו מאוד. אמא שלי אמרה לי פעם שהיא הייתה רוצה שיהיו לה לפחות שני ילדים, אבל לה ולבעלי לא היה כך, לכן היא נהנית לראות ולדאוג לנכדים שלה.
הורות היא לא תמיד פשוטה יש רגעים מפחידים כשילדים חולים, ויש גם רגעים מצחיקים, ואפילו כואבים אחרי ריבים במשפחה. אבל זה לא משנה את אהבתי לילדיי ולאשתי. אני מאמין שככל שאנחנו יכולים להביא ילדים לעולם, זו המתנה הכי גדולה. אשתי ואני מרגישים אושר גדול, ולא מתכוונים לעצור אנו רוצים עוד ילדים.
האם לדעתכם יש משהו נכון בגישה שלי?
