היום חזרתי הביתה עצבנית. הבוקר ביקרתי את בתי, נועה, והלב שלי עדין כואב. כשנכנסתי לדירה שלה בתל אביב, פגש אותי אי-סדר מוחלט. הכל היה פזור, וקולות הבכי של נועה מילאו את הסלון. ישבה על הרצפה, עיניה אדומות. היא רבה עם אילן וגרשה אותו מהבית. לא העליתי בדעתי שהחיים שלהם יפנו לכאן תמיד ניראו לי זוג יציב, יחד הם גידלו שני ילדים, עבדו קשה, רכשו דירה במשכנתא. לא הצלחתי להבין, מה קרה בפתאומיות כזו.
“ממא, בבוקר הכל באמת היה בסדר,” התחילה נועה, חנוקה בדמעות, “אבל בצהריים מישהי התקשרה לאילן. עניתי. שמעתי קול של אישה שאמרה: ‘מאמי, עוד כמה זמן אצטרך להמתין?’ שאלתי מי זו. היא ניתקה מיד ומאז לא ענתה יותר.”
המשכנו לדבר שעה. נועה המשיכה: “שאלתי את אילן מי זו והוא אמר שזו טעות במספר.”
“את מבינה, אמא? הוא נשבע לי שהוא נאמן… ואני פשוט לא מאמינה לו.” הוא אסף את חפציו, ויצא מהבית.
ניסיתי לנחם את נועה. אולי באמת זו הייתה טעות במספר, אולי אני סתם דואגת יותר מדי.
אבל למחרת בבוקר, נועה התקשרה: “אמא, אילן הגיש בקשה לגט.” עוד הוסיפה: “אבל הוא הבטיח להמשיך לשלם את המשכנתא.” מי יודע, חשבתי בליבי אם הוא יפסיק, נועה תתקשה לעמוד בתשלומים, והם עוד עלולים לאבד את הדירה. אילן הבטיח שהדירה תישאר לילדים, אבל נועה שמעה שחברתו החדשה דורשת חצי מהרכוש כי היא בהריון, או לפחות כך אמרה.
הכול נראה כל כך נזיל. אילן מדבר עם הילדים, ונועה לא מונעת מהם לראות אותו. אבל ברור שהחברה החדשה שלו לא אוהבת שהוא בקשר איתם. אולי לכן אילן יתחרט ולא יעמוד בהבטחותיו.
ולפעמים, כשנועה רואה אותו, גם היא מזהה שהוא תשוש מהאישה החדשה ומההריון שבו היא נמצאת. הלב שלי דואב בשביל נועה, בשביל הילדים לי רק נותר להתפלל ולייחל לימים טובים יותר.
