בחלום משונה התעוררתי וגיליתי שאני בן שבעים. אשתי, שחלמתי שתהיה איתי בחגיגת יום ההולדת שלי, הלכה לעולמה ולא הגיעה. סביבי בחגיגה עמדו בניי שלושה במספר ונשותיהם ונכדיהם. כל חיי התגעגעתי לבת, וכעת ביקשתי מהילדים שלי שיעניקו לי נכדה. הם הבטיחו.
למחרת בבוקר, דרכי לקחה אותי לבית העלמין שבירושלים, כדי לבקר את קברה של אשתי. שם, בין שורות האבנים, פגשתי את אשתו של חברי מהעבר. התברר שגם חברי נפטר לאחרונה. התיישבנו בבית קפה ברחוב עמק רפאים, דיברנו, העלינו זיכרונות על ימי נעורינו. היא החלה לשאול אותי:
“אתה הרי יצאת פעם עם ירושלמית מבית טוב. למה זה לא הסתדר אז?”
“זה היה עולם אחר. הוריה חיפשו חתן מהמשפחה, ואני בכלל מתל אביב.”
“יצרת קשר עם הבת שלך?”
“איזו בת?”
“כן, הבת שלך. שמה נעמי. חברה שלך, כשגילתה שהיא בהריון, שלחו אותה ההורים לקיבוץ בצפון. היא שמעה שהתחתנת עם אחרת ולא סיפרה לך דבר.”
מיהרתי הביתה בחלום, לא ידעתי איך לספר לילדי, פחדתי שישפטו אותי כי אני מחפש את בתי האבודה. אבל הם דווקא תמכו, אמרו שתמיד רצו אחות.
חיפשנו יחד, וגילינו שנעמי גרה בחיפה. החיפוש הפך לקל יותר, שם הפרטים היו ברורים. הייתי חולה באותם ימים, חולה ורציתי להצליח. אחרי שבוע התעוררתי בחדר, ולצידי שכב גבר ואמר: “עשית נכון, הצלחת.”
“נאלצתי לעשות זאת, אני מחפש את הבת שלי. כולם מחכים לי בבית.”
“שמתי לב שהמשפחה שלך, העדה שלך, מתקהלים פה יום־יום מתחת לחלון. הרופאים כבר מתלוננים, אגב, הם עכשיו שם.”
הגבר עזר לי להגיע לחלון. מתחת עמדו בניי, נשותיהם, נכדיי, קשישה ובתה, וילדה יפה עם שיער כהה רצה הלוך ושוב.
“גבר, זו הנכדה שלי! יש לי נכדה!”
