1 ביוני 2024 תל אביב
הגעתי הבוקר לעבודה, ולתדהמתי, כולם חגגו משהו. ניסיתי להבין במה מדובר האם יש חג היום? גיליתי במהרה שכולם חוגגים יחד עם דוד, אחד העובדים. “אשתי סוף סוף בהריון,” אמר דוד בחיוך מאוזן לאוזן. האנשים סביבו בירכו אותו ופרגנו לו, כולו היה מלא שמחה וציפייה.
לא חלפה דקה, ואלעד, עמית נוסף, התקרב אליי ולחש לי: “אתה יודע, בדרך כלל חוגגים אחרי הלידה, לא לפני… אתה באמת מיוחד, דוד. עכשיו כולם יתחילו להציע לך עצות ולעשות לך סרטים על חיים עם ילדים.” אני באמת לא ידעתי למה לצפות מעט נלחצתי.
אלעד הנהן ואמר: “בתשעת החודשים הקרובים, תצטרך לעשות כל מה שאשתך רוצה. כשנולד לנו הילד הראשון, האישה שלי לא נתנה לי רגע של מנוחה! כל הזמן דרשה ומילאה לי את הראש. אחר כך, פחות שמחתי, האמת…” שואל אחד העובדים, שחר: “כמה ילדים יש לך, ובני כמה הם?” אלעד השיב: “שניים, אבל לא זוכר בדיוק בני כמה. בת שלי נדמה לי בת שבע… או שש.” שתקתי.
בסוף יום העבודה חזרתי לדירה שלי בפתח תקווה, חיבקתי את אשתי אהובה, נעמי. אמרתי לה: “מזל שלא אמרו בעבודה שאת צריכה ללדת ממש בקרוב כולם עוד בטוחים שיש לנו תשעה חודשים.” נעמי צחקה ושאלה אם אספר להם, ואני הבטחתי לנסות לשמור את הסוד.
כעבור זמן קצר נעמי ילדה בן בריא, ואנחנו קראנו לו תומר. לקחתי חופש מהעבודה, להיות בבית ולעזור לנעמי ולתומר. תמיד העדפתי לחזור מוקדם הביתה, לשים את המשפחה שלי במקום הראשון, למרות שהחברים לעבודה לא תמיד הבינו למה.
כשאני מסתכל אחורה, למדתי שאולי אנשים סביבי ייתנו לי עצות או יגידו מה נכון לעשות, אבל בדברים החשובים באמת אנחנו צריכים להקשיב ללב שלנו ולמי שקרוב אלינו באמת. משפחה היא הדבר היקר ביותר.
