נעה חוזרת הביתה מתוחה ועצבנית. היום היא הלכה לבקר את בתה. כשהיא פותחת את הדלת, היא מגלה מהפכה בבית. בתה, גילי, יושבת על הרצפה ובוכה, עיניה אדומות. היא רבה עם ערן וזרקה אותו מהבית. נעה לא מבינה איך דברים הידרדרו כך; עד לא מזמן גילי נראתה שמחה. הם חיו טוב, גידלו יחד שני ילדים, קנו דירה במשכנתא. נעה לא מצליחה לעכל מה קרה.
אמא, בבוקר הכול היה רגיל מתחילה גילי, חנוקה בדמעות ואז, אחר הצהריים, מישהי התקשרה לערן. עניתי. מהעבר השני נשמע קול של אישה:
מאמי, כמה זמן עוד אצטרך לחכות? שאלתי מי זו, היא מיד ניתקה ומאז לא עונה. פניתי לערן, והוא אמר שזו טעות במספר.
את מבינה שאני נאמן לך?! הוא ניסה להרגיע. לא האמנתי הוא ארז את הדברים שלו ויצא.
נעה מנסה להרגיע את בתה. אולי באמת זאת הייתה טעות במספר.
ביום למחרת, גילי מתקשרת לנעה. היא מספרת שערן כבר הגיש בקשה לגירושין. אבל הוא אומר שהוא ימשיך לשלם את המשכנתא, למרות שאין לדעת מה יהיה. אם הוא יפסיק לשלם, גילי בטוח לא תסתדר לבד והם יאבדו את הדירה. ערן מבטיח שהדירה תישאר לילדים. אבל גילי שמעה שמועות המאהבת של ערן דורשת את החלק שלה בדירה.
גם הם צריכים מקום לגור, כי היא בהריון. אף אחד לא בטוח אם זה נכון. כשנפרדו, ערן שוב הבטיח שישלם הכול. הוא ממשיך להיות בקשר עם הילדים, וגילי לא מונעת ממנו. אבל המאהבת לא מרוצה מזה. ערן יכול פתאום לשנות את דעתו לגבי תשלום המשכנתא.
לפעמים גילי רואה שערן כבר עייף ממנה. הוא עייף גם מההריון שלהבאותו ערב, כשגילי יושבת לבד במטבח, טעם התה מתערבב עם טעם המליחות של הדמעות. נדמה לה ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה. ואז היא שומעת רחש קטן מחדר הילדים. נכנסת ומוצאת את עידו, בנה הקטן, יושב במיטה עם דובון ביד.
“את בוכה, אמא?” הוא שואל, עיניו מלאות דאגה.
גילי מתקרבת, מושיבה את עצמה לידו. “כן, עידו. זה בסדר לבכות לפעמים.”
הוא מניח את ראשו על ברכה. “גם אם אבא לא גר פה, תישארי איתי תמיד?”
היא חובקת אותו. בפנים, משהו מתרכךבלבול, פחד, ואפילו כעס, כולם מומסים לרגע קטן של חום. “אני תמיד אשאר,” היא לוחשת. “ותמיד יהיה לנו בית.”
מחוץ לחלון, האור נגמר. אבל גילי מבינה: למרות הכול, היא תבנה מחדש. אולי ייקח זמן, אולי יכאב. אבל בתוכה, במקום השבור, נולד רצון חדש. היא תלמד לבטוח בעצמה, לא בפחדים של אחרים. ובחיבוק עם עידו היא מגלה, לראשונה מזה זמן, שגם סיום הוא לפעמים התחלה.
