אמא התחתנה לפני אחת-עשרה שנה. לאיש החורג שלה, אבשלום, הייתה בת מהנישואים הראשונים, הדסה, שהייתה אז בת ארבע-עשרה. אבשלום עזב את הדירה שלו והשאיר אותה למשפחה ההיא, ויתר לגמרי על הזכויות שלו על הדירה, ועבר לגור עם אמא ועםי, בדירה שנשארה לנו בירושה מאבי ז”ל. בינו ובין הדסה לא היה כל קשר היא עצמה לא רצתה לראות אותו. הוא שילם מזונות וזה נגמר בזה.
אין לי מה להגיד על היחסים שלי עם אבשלום לא היה בינינו יותר מדי, לא נקשרתי אליו כאילו היה לי אבא אמיתי. הוא לא הרים עליי יד, לא העליב, אבל לא בדיוק היה האבא שמגדל ילדה בת שש-עשרה. גרתי איתם שלוש שנים, ואז התחתנתי ונולד לי ילד. הייתי צריכה לעזוב את הבית לא איפשרו לי להביא את בעלי לגור איתנו: אמא ואבשלום סירבו לגור עם “זר” מתחת לאותו גג.
היחסים בין בעלי לאמי לא צלחו מהרגע הראשון. אבשלום, בינינו, לא היה אכפת לו במי אני בוחרת, אז לא התערב בכלל. אמא עזרה לי עם הבן שלי, לא סירבה לטפל בו. לפחות ככה היה פעם. בזמן האחרון התקשרתי וביקשתי ממנה שתבוא לקחת את הבן מהגן היא אמרה שהיא לא יכולה, כי היא מטפלת בנכדה של אבשלום.
מייד נזכרתי שבאמת יש לאבא החורג שלי בת… אז היא ילדה, ומכאן הופיע הנכדה הזאת. בלעתי את העלבון. אבל זה לא היה המקרה היחיד. כשזה חזר על עצמו נהייתי חשדנית והחלטתי להפתיע אותם בלי להודיע.
הבית היה ריק. בחדר עמדה מיטת תינוק, בגדים קטנטנים תלויים מסביב. והתנומה מהשמיכה על המיטה שלי לא הותירה ספק. חייגתי מיד לאמא, להבין מה קורה.
הדסה גרה אצלנו, הסביר לי אמא. אבשלום הציע לה, ואני הסכמתי. היא עוברת תקופה קשה, לבד, ואין לה אף אחד אמא ניסתה להסביר, ומייד עברה להתקפה: לא למדו אותך להתקשר לפני שבאים לביקור?
זהו. אני, מסתבר, “באה לביקור”. לדירה שלי! לא רק שבעלה של אמא גרה בדירה שלי, בזמן שבעלי ואני גרים בדירה שכורה ועדיין משלמים משכנתה, עכשיו גם אבשלום מביא את הבת שלו והנכדה לדירה שלנו! הגיוני שאני אמשיך לעבוד בשביל הבנק, ואבשלום והדסה יחיו על חשבוני בלי לדאוג לכלום?
הייתי כועסת. ואמא הוסיפה שמן למדורה: כשחזרו, שלחה את הדסה לחדר ונעלה אחריה את הדלת, וגררה אותי ל”שיחה” על ההתנהגות הלא מקובלת שלי. פשוט המומה.
כל עוד הדסה גרה כאן, אין על מה לדבר.
שאלתי מה עם הדירה שאבשלום השאיר למשפחה הקודמת.
זה לא עניינך, אמא טרקה לי בפרצוף.
התרעמתי: זה לא היה ענייני כל עוד לא הייתה גברת עם תינוק בחדר שלי.
התווכחנו, ומה שהפעם זה היה בגדול. אמרתי לה שהדסה תעזוב, או שאני חותמת ומעבירה את בעלי והילד לדירה. אמא איימה שתיתן לאבשלום אפילו את החלק שלה בדירה, ושהכי כדאי לי להרגיע ולהיות רגועה. בדרך הביתה התקשרתי לאבשלום. מבחינתו אין שום עניין שלי איפה גר מי, וש”מי שרוצה, גר בית שלי”.
בעלי אמר שאני צריכה להרפות; יש לנו דירה, הבן גדל למה להרוס? ואני, כל מה שמכעיס אותי, זה שאמא פותחת דלת לאורחים בלי לשאול, והבת שלה משלמת את כל המשכנתא. לפחות היה לה את הכבוד להתקשר לבקש לראות את הנכד שלי. במצב שלי, דחיתי אותה הצעתי לה להיות עם “הנכדה של אבשלום”. היא העליבה אותי, ואמרה שהיא תחכה להתנצלות.
בקיצור: גם אני צריכה להתנצל, כן? על זה שהיא היחידה שמנהלת את הרכוש המשותף? על זה שפתאום הבת של אבשלום גרה לי בחדר? כבר חשבתי להפריד את הדירה. ואז הדסה בעצמה התקשרה אליי. אמרה שהיא מוכנה לעבור, אם מפריע לי הנוכחות שלה לא רוצה להיות עילה לסכסוך.
לא האמנתי לה. שום דבר לא תמים כאן כמו שמציגים. מאיפה לאמא הרעיון לתת את החלק שלה לאבשלום? את זה הדסה רוצה. מה עושים עכשיו? הלב שלי לא רגוע. בטוחה שאבשלום והדסה תכננו הכל, הם והמזימות שלהם על הדירה שלי.
איך אפשר להגן על אמא? ולסדר ביטוח? אולי איזו חלוקה שכל אחד יקנה דירת חדר משלו, או פשוט להיכנס צד אחד לדירה, לגרש משם את הדסה הזו, ולהעמיד את אבשלום סופית במקום?.
