אין דבר קרוב יותר…
שירה ובתה נועה ירדו מהאוטובוס על קצה המושב שבגליל. השמש הציצה מבעד לענני חורף כהים, הרוח הקרה צבטה בלחיים, ושלג לבן סינוור כל כך את העיניים עד שנועה עצמה אותן חזק מרוב אור.
“אמא, למה בבית הזה אף אחד לא גר?” שאלה נועה, כאשר עברו ליד מה שהיה כמעט הבית הנטוש היחיד בקצה המושב.
“פעם חיה כאן זקנה,” ענתה שירה. “מעולם לא ראיתי שבאו אליה קרובי משפחה. כשהיא נפטרה, הייתה בת מאה ושתיים.”
היא הדליקה את התנור בידיים שלה. לחנות ולבאר הלכו לה שכנים ודאגו להביא לה מצרכים ודליי מים, והיו מניחים על המפתן. למחרת הייתה לוקחת את הכסף או את הדלי הריק. אנחנו, הבנות של המושב, גם עזרנו לה.”
“יכלו הרי לגנוב לה את הכסף או את האוכל,” התפלאה נועה.
“לא גנבו. כולם פחדו ממנה קצת, אמרו שהיא מכשפה. יום אחד לא לקחה את המצרכים מהפתח, אז הבינו שהיא מתה. וכולם חששו להיכנס לבית. בסוף נכנסו וקברו אותה. ומאז, הבית סגור ושומם.”
“זה ממש מכשפה כמו מהסיפורים?” נועה לא הרפתה.
“סיפורים. זקנה כמו כל הזקנים. אף אחד לא ידע באמת בן כמה הייתה. היו שאמרו מאתיים, אחרים שלוש מאות. אז מצאו את רישום הלידה במועצה מאה ושתיים.”
נועה השתתקה. מזמן כבר התרחקו מהבית הנטוש. כל הבתים האחרים עמדו מסודרים, נקיים, בכל חצר הגינה מטופחת ושלג מפונה.
“אולי בגלל זה אף אחד לא גר שם, אנשים מפחדים” שוב חזרה נועה בסקרנותה.
שירה זיהתה דמות מוכרת בפתח אחד הבתים.
“סבתא יצאה לקראתנו! רוצי אליה,” חייכה שירה והאיצה צעדיה.
“סבתא!” צעקה נועה ורצה עד שחיבקה אותה, והסבתא פתחה זרועות כדי לאסוף אותה אל חיקה.
שירה נולדה כאן במושב, תמיד חזרה הביתה באהבה, קל היה להרגיש כאן חופש במרחק מהעיר.
“אמא,” לחשה והצמידה את ראשה לחזה אמה, שבידה אחת חיבקה אותה ובשנייה את נכדתה.
“הרגשתי שתגענה, בדיוק אפיתי חלות. כל שבת חיכיתי לכן ליד השער. למה שנעמוד בקור? בואו פנימה.”
בפנים היה חם ונעים, ריח של תנור, של חלות, ושל משהו שלא קל לתאר במילים ריח של בית שנספג בקורות ובקירות עשרות שנים. הכול נשאר כמו שתמיד היה. שירה הסתכלה סביב וחייכה בעצמה: בבית טוב.
“טוב שבאתן. תישארו הרבה?” שאלה אמא, עיניה אכולות דאגה.
“בלי תומר? איפה הוא?”
“הוא עובד, ואנחנו פשוט לא התאפקנו, רצינו לבוא… התכוונו בחגים, אבל נועה חלתה ואחריה גם תומר. ניסע בחזרה במוצאי שבת, לעבודה.”
שירה שמה לב שאמא התבגרה, חיבקה אותה פתאום בחוזקה. אבא נפטר לפני שנתיים, היה צעיר ממנה אבל הלך ראשון. מאז נחלשה.
החיים במושב לא קלים.
“עכשיו אתן בטח רעבות, אגש רגע למטבח.” אמרה לאה והלכה למטבח הקטן מעבר לקיר התנור, צלילים של סירים נשמעו. נועה הלכה אחריה, כרגיל כמו צל.
לאה ערכה את השולחן לאט, ושירה ונועה אכלו בעיניים הכול בבת אחת. אך אכלו כמה ביסים מכל דבר, ונועה כבר פיהקה, נשענה על סבתא.
“עייפה מהנסיעה, ילדה שלי. איך גדלת! תיכף גדלה ממני.”
חייכה לאה, לקחה את נכדתה להניח לישון בפינת החדר זו הפינה שבעבר הייתה של שירה. בבית הייתה רק חדר אחד, לפעמים סגרו אותו בוילון או ארון.
“שתישן קצת.” חזרה לאה לשירה. “איך החיים אצלכם? הכול בסדר?”
“הכול טוב, אמא. פגשנו את יעל מהמושב הסמוך בתחנה והיא קראה לי רות. אמרתי לה שירה אני, הבת של לאה, אבל היא המשיכה לקרוא לי רות. דומה הייתי לדודה? יש לך תמונה של רות?”
“ראית כבר אלף פעמים.” אמרה לאה והסתירה עיניה.
“רוצה שוב, אמא.”
“טוב, רק רגע.” נשפה, אספה את השולחן והוציאה קופסת נעליים ישנה.
התמונות רובן שחור־לבן, עם קצוות מקומטים, אך היו גם צבעוניות חדשות.
“זאת את כקטנה. פה בכיתה ה׳. ונועה בדיוק דומה לך. וזו” לאה הציצה. “נחשת מי?”
“זו אני!” חייכה שירה. “אין לי כזו תמונה.”
“זאת דודך, רות, אחותי הצעירה,” תיקנה לאה.
“וואו, דומות ממש.”
“וזאת התמונה האחרונה, מהמסיבה של סיום.” לאה הושיטה תמונה של בחורה בהירה־שיער, עדינה. “הייתה כל־כך יפה. לא היה אפשר להפסיק להסתכל בה.”
שירה התבוננה בתמונה ארוכות.
“מוזר, ואני בכלל לא דומה לך.”
“טוב, הגיע הזמן שאספר. די לחיות עם סודות. רות היא אמך האמיתית. סלחי שלא סיפרתי עד היום. שתקתי בשבילך.”
“היא הרתה בגיל מאוחר, לא רצתה ילדה, הרבתה לשאת דליים, להיכנס לסאונה, ניסתה להפיל ובכל זאת נולדה. הייתה יפהפייה כבר תינוקת. הייתי בת חמש־עשרה, עזרתי לאמא לטפל בה כמו אחות־מטפלת.”
“הצעירים עזבו את המושב, אני נשארתי בשביל אמא וילדה קטנה. לא רציתי להינשא לאף אחד מהמעטים שנשארו. נשארתי לבד.”
“רות גם רצתה לעזוב. ובסיום הלימודים נסעה לעיר. אחרי שנתיים חזרה איתך. היית פיצפונת, בקושי העזתי להחזיק אותך. ורות כאילו כל היופי שלה עברה אליך. היא רזתה מאוד, נהייתה עצבנית. יום אחד שותקת, יום אחר צוחקת, מתלהבת ואז הסתלקה שוב, השאירה אותך כאן, חזרה לעיר לסמים.”
“אמרו לנו שהיא התדרדרה, התמכרה. זמן קצר אחרי זה מתה שם ממנת יתר. אני נסעתי לקבור אותה. אמא כבר הייתה חולה.”
“אמא רצתה למסור אותך, אבל לא הסכמתי. החלטתי: אפילו שאהיה לבד, את תהיי איתי כי את לא זרה לי באמת. אמרתי לכולם שאת שלי, רשמו אותך על שמי. לא בחינם, כמובן. קראתי לך שירה, במקום רותי, כמו שהיא רצתה דינה. מה זה דינה? קראת לך שירה.”
“אחרי שנה הגיע אביך. היה איש צבא, עזב את העיר אחרי ששמע שרות מתה. לא ידע שהיא ילדה. פוטר מהצבא והשתקע כאן. קיבלנו אותו, כי אישה לבד קשה לה במושב. ולבסוף בנינו בית יחד. הוא לא ידע על הסמים. לכן שתקתי. למה שתדעי שאמך התמכרה? אבל לפעמים עדיף שהאמת תצא דרכי ולא מזרים. הרי כמו שאומרים אצלנו: לא האם שילדה אותך האם שגידלה אותך.”
שירה ישבה המומה. כל השנים הסתירו ממנה אמת כזו.
“לאן את הולכת?” נבהלה לאה כשראתה את שירה קמה.
“אני צריכה קצת לבד.”
לבשה מעיל ויצאה לחצר.
‘אמא שלי על סמים? מתה ממנה יתר? בחיים לא הייתי מאמינה … לפחות אבא אמיתי. ואולי לא? ומי עוד היא הכירה בעיר? מה אני מדברת בכלל? זו תמיד הייתה אמא שלי. גידלה אותי, חיבקה כשהייתי חולה… יכלה למסור אותי, הייתה לי בית, משפחה, אהבה שלא הייתה לי עם אף אחד בעולם. אז מה עם האמת? אין לי שום טענה אליה. אמא…’
שירה התעייפה מהמחשבות, קפאה מקור, וחזרה פנימה. מצאה את לאה יושבת כמו שהשאירה אותה.
“סלחי לי, את אמא שלי. אני אוהבת אותך,” חיבקה אותה בלחש.
“וסלחי לי, ששמרתי סוד זמן כה רב.”
“למה ככה בשקט, בחושך?” הופיעה נועה בפינה. “איזה יפה היית, אמא, בתמונה!”
לאה גירדה בידה את התמונה, החזירה את כל התמונות לקופסה.
“סבתא, לא הספקתי להסתכל.”
“לא צריך להסתכל. תסתכלי עלינו כל עוד אנחנו כאן.”
בלילה שירה לא הצליחה להירדם. גם אצל לאה נשמעו אנחות והמיטה הישנה חרקה בכל תנועה.
שירה קמה, ניגשה למיטת אמה.
“ערה?”
לאה הזיזה פינה מהשמיכה.
“הרצפה קפואה. בואי לפה.”
וכך, כרכה שירה את עצמה אל החום של אמא, כמו בילדותה.
“למה את לא נרדמת? חושבת, דואגת?” שאלה לאה.
“לא דואגת יותר, אמא. את אמא שלי באמת. אף אחת אחרת לא נחוצה לי. ורות… היא תמיד תהיה אחותך.”
נותרו ערות עוד קצת, לוחשות. אחר כך שירה חזרה למיטת האורחים.
“את הכי אמא, כמו שתמיד הייתה וכך תמיד יהיה!” פסקה, וכיסתה בדאגה את אמה, בדיוק כפי שנהגה לכסות אותה בילדותה. ואז נרדמה בשלווה.
למחרת ליוותה לאה את שירה ונועה לאוטובוס.
“סבתא, תחכי, אנחנו עוד נחזור!” קראה נועה.
שירה חיבקה את אמה חזק, משכה מלוא ריאות את הריח המוכר של אמא.
“יאללה, תלכי, שלא תתקררי.”
הן עלו ונסעו, ולאה עמדה שעה ארוכה והמשיכה להסתכל על הדרך, דמעות מתערבבות בשלג ובקור.
כך, רק בגיל שלושים ושלוש, גילתה שירה שבת אמה מתה כשעוד הייתה תינוקת, ואחות אמה, לאה, היא שגידלה אותה כל חייה. בתחילה הרגישה נבגדת וכעוסה. אבל אחר כך חשבה שתיהן אחיות, שתיהן אמהות, והיא בת אמיתית שנולדה לאהבה.
אין דבר קרוב יותר…
