רוצה להיפטר ממני
מה זה שאת לובשת? רות בן-צבי העבירה את עיניה על בתה מהראש ועד הרגליים, מתעכבת על החצאית. החצאית הזאת קצרה בצורה מביכה. בגיל שלך הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו ילדה.
נועה ישרה את שולי החצאית באוטומטיות, אף על פי שהחצאית כמעט הגיעה לברכיים. חצאית עיפרון פשוטה לעבודה, שנקנתה במבצע לפני חודש. אז זה נראה כמו מציאה גדולה גזרה קלאסית, צבע סולידי.
אמא, היא רגילה לגמרי, נועה הקפידה לשמור על קול רגוע, לא לגלות שבפנים כבר הצטבר קיטון. אני הולכת איתה לעבודה כל יום.
זה בדיוק העניין. אנשים מסתכלים וחושבים כל מיני דברים. אני בגילך…
נועה כבר לא שמעה. היא שמעה את זה מאות פעמים סיפורי הצניעות, ה”פעם” ההוא של אמא, ואיך אישה צריכה להיראות. במקום לענות היא הניחה מעטפה על השולחן, מלאה ומעוטרת בלוגו של סוכנות נסיעות.
זה בשבילך, אמא…
רות עצרה בשטף דיבורה. הסתכלה על המעטפה, אחר כך על בתה, שוב על המעטפה.
מה את סוחבת עכשיו?
תפתחי.
נועה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. חסכה כל שקל מיותר. בדיוק אותו בית הבראה עם עמודי האבן והמעיינות, שאליו אמא חלמה להגיע. היא מצאה, הזמינה את החדר הכי טוב, דאגה לכל פרט קטן.
רות שלפה את פנקס השוברים, רפרפה בעיניים. נועה ייחלה, אולי לא לחיבוק, אבל לפחות ל”תודה” קטן, למבט חמים.
אמאיה קימטה קלות את שפתיה, והזיזה את המעטפה בעדינות לקצה השולחן כאילו היא משהו מלוכלך.
שוב החלטת הכל בשבילי.
לנועה נעתק הנשימה.
אמא, זה עין גדי. תמיד רצית…
ומי ישקה את הסיגליות שלי? חשבת על זה? רות הקישה באצבעותיה על השולחן. שלושה שבועות לא אהיה, הן יתייבשו.
אני אגיע כל יום. אדאג להן.
את עובדת. תשכחי, תסתבכי. ובכלל, בטח שם מאכילים רק בחסה. קראתי כתבה שבכל בתי ההבראה החדשים רק חוסכים.
נועה הביטה באמא ולא ידעה אם זו בדיחה. חצי שנה לא לשתות קפה בבוקר, בלי נעלי עקב חדשות, בלי טיולים עם חברות. בשביל זה?
אמא, יש שם מסעדה עם חמישה אולמות. תפריט רחב. טיפולים, בריכה, מסלולי הליכה…
מסלולי הליכה, חיקתה רות. כבר למדת מונחים מודרניים. ולשאול אותי לא חשבת אם בכלל אני צריכה את כל זה?
נועה דיכאה רעד בגרון, ייחלה אפילו ל”מגיע לך” יבש. לזה חיכתה שנים.
היא קרסה על כיסא. פתאום הרגליים נהיו כבדות, כאילו הגוף החליט בשבילה שאין בו עוד כוח לעמוד. היא הביטה במעטפה שהוזזה לשולי השולחן ושתקה.
ובכלל, האקלים שם רות כבר פעלה ברחבי המטבח, מסדרת שוב ושוב את המפה המושלמת הלחות הנוראית, ישר יהיה לי לחץ דם. חשבת בכלל?
נועה לא ענתה. פתאום לא רצתה לענות. בפעם הראשונה זה נכפה עליה כמו גל, אי הרצון להתנצל.
והדרך? כמה שעות נסיעה? שלוש שעות באוטובוס? עם הגב שלי? אמא התיישבה מולה, הידיים שלובות, מתכוננת לנאום. הנה שירי השכנה, ילדה שובבה, הבעל שלה לא משהו, אבל את אמא שלה היא לא עוזבת. כל יום קופצת, אם עם מצרכים ואם סתם.
נועה בחנה את קמטי השפתיים של אמה, את שורשי השיער האפורים מתחת לצבע, את הידיים המוכרות עם הוורידים הבולטים. אותן ידיים שקלעו לה צמות בדרכה לבית הספר, אותן שפתיים ששרו שירי ערש. איפה זה נעלם?
את בכלל מקשיבה?
מקשיבה, אמא.
לא נראה. את יושבת פה קפואה. אני מדברת איתך על באמת
רות המשיכה שוב: כל החדרים היום קטנים, השכנים בוודאי רועשים, והצוות רק רושם מרשמים. נועה הנהנה במקומות הנכונים, אבל בפנים התרוקנה.
השעון על הקיר סימן את הזמן. שעה. שעה וחצי. רות המריצה את טענותיה, עוברת מסיפור בית ההבראה לעצב על הבדידות, פה ושם טענה על שיחות נדירות, על בת שאבדה לה.
את בכלל מבינה איך זה להיות לבד? הרימה אמא את סנטרה. את רק רוצה להיפטר ממני כדי לבלות על חשבוני.
אמא, זה מתנה.
מתנה! רות הרימה ידיים מתנה אמורה להיות משהו משמח. זאתי… את קנית אותה רק בשביל המצפון שלך. להרחיק אותי ולנשום לרווחה, נכון?
נועה התרוממה באיטיות. הרגליים עוד רעדו, אבל התעקשה להחזיק במעטפה. האצבעות ננעצו בנייר.
את צודקת, אמא. לא יהיה לך שם נעים. אני אבטל הכל, אקבל את הכסף חזרה.
רות קפאה. משהו בעיניה נראה מבולבל, כמו מישהי שהתכוננה למלחמה ארוכה ופתאום האויב הניח את הנשק.
מה זאת אומרת תבטלי?
פשוט, אחזיר את הכסף. את צודקת, לא חשבתי.
נועה, תניחי את המעטפה חזרה.
בשביל מה? את לא רוצה לנסוע.
לא אמרתי שאני לא רוצה! אמרתי שהיית חייבת לשאול! אמא הגביהה את קולה, לחייה האדימו בכעס את תמיד שואפת לשלוט, ואז מופתעת שאני נפגעת.
נועה חיבקה את המעטפה והתחילה ללכת למסדרון. הלב דפק בגרונה, אך הרגישה פתאום ביטחון ברגליים.
לאן את הולכת? נועה! אני מדברת איתך!
אמא, נמאס לי.
נמאס לה! רות רצה אחריה, אוחזת בידה השקענו את כל החיים! אבא שלך עזב, רעבנו, ואני גידלתי אותך לבד! וזו התודה?
נועה הסתובבה, הביטה באמא, בשפתיים הרועדות, בפנים החיוורים מהכעס.
את בעצמך אמרת שאת לא רוצה.
אמרתי שלא שאלת אותי!
אז אני שואלת. אמא, את רוצה לנסוע לעין גדי?
רות נחרדה.
את מתעמרת בי? את עושה לי דווקא? את לב חסר רחמים, זה מה שאת! תניחי את המעטפה על השולחן, אני עוד אחשוב.
נועה שחררה בעדינות את ידה. את המעטפה לא עזבה.
אני אדבר איתך מחר, אמא.
וסגרה מאחוריה את הדלת, רגע לפני שיכלה לענות.
הקללות של אמא פילחו את הדלת הסגורה, מדברות על כפיות טובה, על נעורים מבוזבזים, על זה שיום אחד עוד תצטער. נועה לא עצרה, לא הביטה לאחור. הרגליים הובילו אותה במורד המדרגות, על פני תיבות הדואר הצבועות חיוור, על פני שכנים מזדמנים.
בחוץ טפטף גשם קל. נועה העמידה פניה לטיפות, לקחה שאיפה מהאספלט הרטוב, עמדה רגע באוויר המתוק. העוברים והשבים עקפו אותה בשקט, מישהו מלמל בשפה. המעטפה עדיין ביד ונועה הבינה שהיא יכולה לנסוע בעצמה. עין גדי, עמודי האבן, חדרי הרחצה המלכותיים ואף לא תוכחה בזמני האוכל.
היא הלכה סתם כך, עד שעצרה מול חלון של בית קפה קטן בפינת הרחוב. אור חמים נשפך על השולחנות עם המפות הלבנות, על אגרטלי הפרחים, על אנשים שאכלו שלוות ערב ללא דאגות. נועה דחפה את הדלת ונכנסה.
ערב טוב, המלצר הציע תפריט בחיוך אמיתי. את לבד?
כן, הופתעה מכמה בקלות הגיעה התשובה.
בחרה בשולחן צדדי, רחוק מאחרים. התיישבה, הסדירה מפית על ברכיה ופתחה תפריט. עיניה קראו מיד את השורה של הקינוח היקר ביותר טארט אגסים עם קרמל ומלח ים. וגם כוס יין אדום יבש.
אמא הייתה בוודאי אומרת שמתחרפנת, שזו זריקת כסף. נועה דמיינה את שפתיה הלחוצות של אמא, את המבט המוכיח, את ה”אני בגילך…” הנצחי והזמינה.
היין היה עשיר ועמוק. נועה לגמה, נשענה ופעם ראשונה מזה שנים הרגישה משקל שהשתחרר. נזכרה איך בילדות פחדה מ”ארבע” בתעודה, איך באוניברסיטה בחרה בכלכלה במקום בספרות עברית כי “זה לא מקצוע רציני”, ואיך נפרדה מארז, בחור שאהבה, אחרי שאמא יצאה עליו יום יום שהוא “חסר שאיפות”.
הטארט נמס על הלשון. נועה בהתה בקרמל המתפשט בצלחת וחשבה שלא זוכרת מתי עשתה משהו סתם כי רצתה, לא בשביל “כל הכבוד” מאמא, אלא בשביל עצמה.
הטלפון רטט בתיק. ושוב. ועוד פעם. נועה הציצה שבע שיחות שלא נענו מאמא, שלוש הודעות קוליות וכיבתה.
היא גמרה את היין, אכלה קינוח עד הסוף וביקשה חשבון. השאירה תשר נדיב, כי פשוט בא לה, ויצאה אל הלילה. הגשם כבר פסק, שמיים נקיים קישטו בכוכבים ראשונים.
נועה חשבה, שהצעד הראשון הכי קשה כבר מאחוריה. לראשונה העדיפה את עצמה, לפני הציפיות של אחרים.
