בהתחלה בכלל לא הבנתי למה הבת שלי כל כך ממהרת להתחתן עם החבר שלההם אפילו הכירו רק חודש אחד. אפילו חשדתי שהיא בהיריון, כי מה כבר יכול להיות הסבר אחר? אבל היא ישר אמרה שאין בזה שום דבר כזה, ופשוט טענה שהם אוהבים אחד את השנייה כל כך, שלא יכולים לדמיין את החיים בנפרד. האמת? שמחתי בשבילם. לא כל אחד זוכה למצוא אהבה כזו. מייד החלו בתכנונים משפחת החתן תרמה כסף, וגם אנחנו, כמובן.
החתונה התקיימה באולם אירועים יפה בפתח תקווה, והאורחים רקדו וצחקו. כולם נראו שמחים חוץ מאימא של החתן. שמתי לב שהיא נראית עצובה מאוד. בהתחלה חשבתי שהיא פשוט לא מרוצה מהבחירה של הבן שלה ולא רציתי להתערב, אבל משהו לא עזב אותי. אז ניגשתי אליה, התיישבתי לידה, ושאלתי בעדינות אם קרה משהו.
היא שתקה בהתחלה, אחרי זה הרימה את הראש ודמעות זלגו על לחיה. “החתונה הזו לא הייתה צריכה לקרות,” היא לחשה לי. “הבן שלי יהפוך את הבת שלך לאומללה. הוא לא אוהב אותה והוא מתחתן סתם מתוך נקמה. האקסית שלו בגדה בו עם החבר הכי טוב שלו, ומאז הוא לא חושב על כלום חוץ מלהחזיר לה. אמרתי לו לא לעשות את השטות הזו, אבל צעירים לא מקשיבים למבוגרים…”
ישבתי והקשבתי לה, אבל זה נשמע לי כמו שטויות. שאלתי את בתי, שירה, יותר מפעם אחת אם הכל באמת בסדר ביניהם, והיא תמיד ענתה שהכל מצוין. לא ייחסתי אז חשיבות לדמעות של חמותי, חשבתי שזו עוד אמא שלא מרוצה מהחתונה.
אלא שממש לא ציפיתי שיקרה מה שקרה. חודשיים אחרי זה שירה חזרה הביתהבוכה ועם מזוודות. התברר שבעלה, עידו, ביקש להתגרש. הוא עדיין מאוהב באקסית, ושום דבר בשירה לא מוצא בעיניו. כל הנישואים האלה היו בשביל לנקום. עכשיו, אני מלא רגשות אשמהלמה לא עצרתי את זה? בסך הכל ידעתי…
