אבא שלי אסר עליי להרים את בתי על הידיים, בפחד שאני מלטף את הנכדה שלו יותר מדי. לאחרונה, בתי התחילה לזחול, ובכל פעם שיצאתי מהחדר, היא זחלה אחרי ברצון שאקח אותה בידיים. אבא שלה יעץ לי לא לפנק אותה יותר מדי, הציע שהיא תלמד להסתדר לבד אם אשאיר אותה על השטיח. ובכל זאת, לא הצלחתי להתאפק ומיד הרמתי אותה שוב. זה גרם לי לשאול את עצמי אם אני באמת מתנהג אליה בעדינות יתרה.
אני מודה, יש לי נטייה להיות רך מדי איתהללטף אותה כשיורדות לה דמעות, להציף אותה בנחמה ובעדינות, ולהימנע מלהרים עליה את הקול. אולי אני מפצה על החום והאהבה שאני עצמי לא קיבלתי בילדות. גדלתי בפנימייה אחרי שאמא שלי נפטרה. מעולם לא הכרתי את ההורים הביולוגיים שלי. המשפחה שגידלה אותיהדודים שלי, משפחת בן הדודהכניסו אותי לביתם כששמעו מה עבר עליי, ונתנו לי מקום חדש לקרוא לו בית.
הייתי חייב להתרגל מהר למציאות החדשה. אבא המאומץ שלי היה מרוחק, ואשתו, אימי החדשה, עבדה קשה כל היום כדי לפרנס את הבית, וכך נשאר לה מעט זמן לחיבוקים. ידעתי שהם אוהבים אותי, אבל היה להם קשה להביע זאת החוצה. למדתי לברוא עבור עצמי עולם שלם בדמיוןעולם שבו אני נסיך שמקבל תשומת לב, אהבה והערצה.
כשהתבגרתי, חיפשתי אישור ואהבה מאנשים סביביבעיקר בתוך מערכות יחסים זוגיות. נאחזתי בכל רמז לאהבה, נצמדתי למערכת יחסים רעילה במשך חמש שנים, רק מהפחד שלא אצליח למצוא אהבה במקום אחר. אשתי, שאכפת לה ודואגת, יודעת חלק קטן מהעבר שלי, והיא תמיד שם בשבילי, אבל לא סיפרתי לה הכול. למרות כל מה שעבר עליי, אני לא מצליח לעצור את עצמי מלהרעיף על בתי אהבה. מרגיש לי שהיא ראויה לכל טיפה של חום שלא קיבלתי אני, ודווקא בגלל זה לא מצליח להקשיב להמלצות לא לפנק. בסופו של יום, הבנתי שמותר לי לאהוב אותה בלי פחד. למדתי שאין דבר כזה אהבה מוגזמתבעולם הזה, ילדים זקוקים לידיים שמחזיקות וללב שמרגיש.
