יומן אישי, 8 בדצמבר
לפעמים אני באמת תוהה למה אנשים כל כך תמהים על הרצון שלי לעזוב את תל אביב ולעבור למושב בגליל. כולם הרי מנסים לברוח אל העיר הגדולה, ואני בוחרת דווקא בדרך ההפוכה. מה כל כך מוזר בזה? נכון, בקיץ פה קסום, אבל בחורף למען האמת, שקט יותר ופחות קורה. ועדיין, יש משהו בשקט הזה שמרגיע אותי.
הילה, חברה ותיקה שלי, ניסתה לעשות כל שביכולתה כדי לשכנע אותנו להישאר בעיר. זה כל כך הכעיס אותי ואת דניאל, בעלי הרי אנחנו לא חיים את החיים בשביל מישהו אחר. אחרי כמעט שנה של חיפושים, מצאנו את הבית המושלם ועברנו סופית. אבל הילה המשיכה, כמעט יום-יום, להתקשר בציניות ולשאול אם כבר מצאתי עבודה חדשה, למרות שידעה היטב שאני ממשיכה מהבית בתחום ההייטק. שוב ושוב היא שאלה: “יש לכם בכלל אינטרנט סביר שם?”
באוקטובר, כעבור שנה מהמעבר, הילה ובעלה הגיעו סוף סוף לביקור. היא הסתובבה בחצר שלנו במעין הססנות, ובילתה את רוב הזמן עם בעלה ועם בקבוקי גולדסטאר בסלון. כל הזמן הזה המשכנו להוריד ירקות מהמקרר התת-קרקעי ולסגור ריבות ועגבניות כבושות לחורף. ביום השלישי, הילה ובעלה התחילו לארוז בדרכם חזרה לתל אביב, הפעם באוטובוס. לא חשבנו להביא להם משהואבל פתאום הילה שאלה במבוכה אם אפשר לקבל שק תפוחי אדמה ותפוחים.
הצעתי מיד לרדת למקרר ולאסוף להם, אבל הם לא ממש רצו להצטרף נראה שההאנגאובר דיבר. הבאתי להם שק ותתי דליים והם, קצת ממורמרים על המראה שלהם, יצאו לקטוף לבד. הסתקרנתי איך יסתדרו לסחוב הכול באוטובוס, עד שנפל לי האסימון הם ביקשו מדניאל שיסיע אותם לעיר. הדרך לירושלים והחזור זה שלוש שעות ויותר; דניאל חייך וענה שהוא כבר שתה בירה, כך שייאלצו להסתדר לבד. הם נסעו ושקעו בשקט של כמה שנים. דיברנו בטלפון מדי פעם, אבל ביקור אצלנו לא היה עוד.
חשבתי שזהו, נפרדו דרכנו. אבל אז, בסוף נובמבר, הילה ובעלה פשוט הופיעו על סף הדלת, בלי שום הודעה מוקדמת ניסו “להפתיע”. דווקא בסוף שבוע שהיה לי הכי פחות פנוי הייתי עסוקה כל השבוע, עומדת מול ערימות עופות ונקודות לפני חג החנוכה. גם דניאל לא הספיק לסיים את העבודה עם גידולי הבקר. ובכל זאת, הפתעה זו הפתעה.
ערכתי מהר שולחן ארוחת שישי עם סלטים ובשרים, ואני ודניאל רצנו בין המרק לסלט. לפחות הם הציעו לעזור, אבל מהר התברר שאין להם שמץ בכיוף עופות בואי נגיד, מושבניקים הם לא. כל העופות שלי כבר היו שמורים בהזמנות שהערכתי להורים ולאחים לקראת החג. הצעתי להם גוזל, ואמרתי שישלפו לבד הם דחו למחר.
למחרת כבר לא שמעו כלום. הם הגיעו ברכב הפרטי, לפחות, ויצאו העירה. לפני שנסעו עוד נתתי להם ירקות חמוצים ומבחר מהמתוצרת כל אחד לפי טעמם. העמסנו להם את תא המטען אני שמחה לתת, יש מספיק גם לשנים קדימה.
ואז, שאלה אחת של הילה הכתה בי: “אין לכם קצת בשר בקר לתת?”
עניתי פשוט לא. את ההזמנות לבשר אנחנו ממלאים קודם כל למשפחה להורים, לאחים, לאחיות. אם יש עודף אולי. אבל כרגע, זה מה שיש.
מאז, נראה שהם נעלבו. לא שיחה, לא הודעה. ושמעתי דרך מכרה משותפת שהילה התלוננה “הם כל כך קמצנים שם בכפר, באנו וחזרנו בלי נתח בשר.” האם זה באמת כל כך נורא? אני חושבת לעצמי בערבים השקטים שלי כאן, בין עצי הזית והגפן כנראה שלפעמים עיר וכפר הם שני עולמות ממש רחוקים.
