אבא לא פחות טוב מאמא
את בעלה השני, מיכל פוגשת במחנה מתנדבים שמטרתו להגן על קיני ציפורים נדירות מפני ציידים לא חוקיים. היא הגיעה לשם עם הבן בן העשר שלה, עומר.
איתן היה המנוע והלב של כל הפרויקט ביולוג מלא תשוקה עם עיניים נוצצות. את הסיורים הייחודיים הללו הוא יזם עם חבר ילדות, זה מולא את הנפש וגם עזר כלכלית.
אחרי שלושה ימים, מיכל מחליקה על סלעים רטובים ומקבלת נקע בכף הרגל. איתן מתגלה לא רק כרוח חיים, אלא גם רופא מעשי. הוא שם לה תחבושת הדוקה, נושא אותה לאוהל, ובמשך שבוע שלם דואג לה כאילו הייתה ילדה קטנה.
בזמן שעומר עוזר בהתלהבות למדענים, המבוגרים מרגישים את הניצוץ ביניהם. למרות זאת, שניהם נוהגים באיפוק לכל אחד יש מאחוריו ניסיון לא קל, והם לא נותנים לעצמם להיסחף להתאהבות באבחה אחת.
מיכל חוזרת לחלוטין לעבודתה בתום החופשה, מנסה לשכוח מהפנטזיה החולפת. גם איתן חושב שזה היה משהו חולף, אך תוך שבועיים כבר מחפש את כתובתה.
חצי שנה אחרי, הם עוברים לגור יחד, כעבור שנה מתחתנים.
איתן לוקח על עצמו את תפקיד האב בשיא הרצינות תמיד רצה ילדים, אבל העבודה והתחביבים לקחו לו את הזמן. עומר, שגדל עם אמא וסבתא, מתאהב בו במהירות ומתייחס אליו כאבא אמיתי. הם רוכשים דירה מרווחת בצפון תל אביב עם נוף לפארק ומתחילים לתכנן ילד משותף. מיכל חולמת מזמן על בת, והפעם חלומותיהם מסתנכרנים. אפילו שם כבר בחרו יעל. נדמה שהחיים מושלמים.
אבל עם לידת התאומים יחד עם יעל בא גם בן, הם קוראים לו נועם העולם מתהפך. מיכל נשאבת לכאוס של חיתולים, דייסה ולילות ללא שינה. אמא שלה עוזרת כמה שהיא מסוגלת. איתן, כדי לכלכל את המשפחה המתרחבת, מתחיל לעבוד בחברת תרופות בינלאומית. העבודה דורשת נסיעות ממושכות ודיווחים. בקרוב הוא מגלה שהוא לא רוצה לחזור לדירה בה התינוקות בוכים כל הזמן ואשתו עייפה וחסרת כוחות לשיחה חכמה.
לדעתו, מי שמביא את הפרנסה זכאי לפינה משלו ולמנוחה איכותית. מיכל דווקא בטוחה שהאחריות לילדים היא משותפת, והוא צריך לקחת חלק מהעול ההורי היומיומי. הם מתווכחים לעיתים תכופות ומתרחקים יותר ויותר; כמעט שכל שיחה נגמרת בטיעונים על תפקידי המשפחה.
הגן מציל אותם. התאומים טרם מלאו להם שלוש, ומיכל חוזרת לעבודה בתור מעצבת. עומר הופך לעזר נהדר. המתח נרגע אך רק לזמן קצר.
כעבור שנתיים איתן מתאהב מחדש. הפעם זו קולגה חדשה, מלאת תשוקה לעבודה, חופשיה ויפה כאילו משקפת את איתן של פעם. אחרי הבגידה, בתור אדם ישר ברמות, איתן מיד מספר למיכל הכל ומודיע שכדאי שיפרדו.
תמיד אעזור לך ולילדים, אני מבטיח. נפתור את עניין הדירה בשנה הקרובה. אבל עכשיו אני מבקש שתיקחי את הילדים ותעברי לאמא שלך. אני אוכל להגיש את הבקשה לגירושין.
ומה עם זה שקנינו את הדירה יחד, בדיוק בשביל משפחה גדולה? מיכל עונה בקור רוח.
אל תסבכי! אני מציע פתרון מתורבת! הוא התפרץ.
אני צריכה לחשוב, אומרת בנחת.
שבוע היא חושבת, ואז מודיעה על החלטתה:
התאהבת באחרת. זה קורה להרבה אנשים. אבל הילדים לא רק שלי, הם גם שלך. הם תמיד יהיו הילדים שלנו, נכון? אני לא אחלק איתך את הדירה, למרות שאני זכאית תוכל לגור בה עם אשתך החדשה. נחלק את ההורות. אני לוקחת איתי את עומר ואת יעל. ונועם נשאר איתך.
איתן נדהם.
את בטוחה? אני לא מסוגל לגדל לבד ילד כזה קטן! אני עובד! הוא צריך אמא!
באמת? מיכל מרימה גבה. הרי תמיד רצית ילדים, משפחה אמיתית. הנה, קיבלת את החלום שלך. גם אני עובדת, שמת לב? אתה רוצה להתחיל חיים חדשים ואני צריכה להישאר עם שלושה ילדים? לא מסכימה. לפחות אחד תיקח אחריות. זה הוגן.
פרץ ריבים.
איתן בזעם מסתגר ומספר את הסיפור לחברים ולמשפחה, כולם נחרדים. מתקשרים למיכל, מבקשים שתשנה את דעתה, מטיחים בה על אכזריותה. אפילו אמא שלה אומרת שלעולם לא תסלח. אבל מיכל עומדת בעמדתה: “במה אבא פחות טוב מאמא? הוא הרי אוהב אותם! חוץ מזה, נועם כבר לא תינוק והוא ילד עצמאי.”
איתן, מבולבל ולחוץ, מסכים בלית ברירה. אמא שלו מסרבת לעזור עם הנכד מסיבות בריאותיות. האהבה החדשה נעלמת מהר מאוד כשרואה את האבא החד-הורי בפועל ילד על סדר היום שלה לא היה בתכנון.
***
שלושה חודשים חולפים.
ערב אחד, מיכל מגיעה לקחת את עומר, שמתארח אצל אבא. איתן פותח את הדלת. בדירה נקי, ריח של דייסה, נועם יושב על הרצפה ומשחק בלגו.
איתן עייף, אבל שלו.
תיכנסי, הוא אומר בשקט.
עומר רץ לארוז את הדברים שלו, והם נשארים במטבח לבד.
תדעי לך, איתן מתחיל בלי להסתכל, שבועות הראשונים שנאתי אותך נורא. הייתי בטוח שזו הנקמה הכי איומה. ואז אז פשוט הכרתי את נועם. מסתבר שהוא אוהב עגבניות ותפוזים. והוא פוחד משואב אבק. מת על ללגו. נוחר מצחיק כשישן. נרדם רק כשמגרדים לו בגב.
הוא מסתכל עליה:
הפכתי לאבא שלו. באמת. לא בסופי שבוע כל יום.
מיכל מקשיבה בשקט.
לא אבקש סליחה על מה שקרה. אבל אני מודה לך על זה, הוא מצביע על הבן. עלינו.
ידעתי, היא אומרת לבסוף.
מה ידעת? שאני אסתדר?
זה ברור. העיקר לא היה לי ספק שתאהב אותו באמת. רק ככה. תמיד היינו מקסימליסטים, איתן גם באהבה, גם בעבודה, וגם בהורות, כמו שאת רואה.
אז זו הייתה נקמה?
מיכל מחייכת, בדרך החוצה מהמטבח:
לא. זו הייתה הדרך היחידה לראות בך שוב את האיש שבגללו התחתנתי איתך. ויש לי תחושה שהצלחתי.
היא עוזבת, משאירה אותו בדירה השקטה עם הבן המשותף שלהם. ובפעם הראשונה מזה זמן רב, שניהם מבינים למרות שהנישואין נגמרו, המשפחה בדרך פלאית, כואבת, ובעיקר ישראלית שרדה.
