אמא, מה את עושה בעיות? את לא מבקשת ממך להרים משקל! רק להיות עם הנכדים. שלושה חודשים זה עובר מהר, תראי. יש לך גינה, אוויר נעים, עגבניות שלך, קיץ שלם בכפר. בעיר חם, אספלט נמס, אצלך גן עדן. כבר קנינו כרטיסים לאילת, שכרנו מלון. לא תפסידו עכשיו, נכון?
חיה רותנברג ערבבה בעצב את תה הקר שלה, מתבוננת בבנה היחיד, יונתן. בן 35, גווני אפור בשערות, שעון חכם חדש, מבט מתפנק כאילו סירבו לקנות לו משחק. לידו יושבת הכלה, דנה, בוהה בטלפון שלה, מפגינה חוסר סבלנות כאילו ביקור אצל רופא השיניים.
יונתן, אמרה חיה בשקט אבל בנחישות, מניחה את הכף על השולחן. צליל המתכת על החרסין חצה את הדממה כמו צעקה. אני לא עושה בעיות. פשוט אומרת השנה אני לא לוקחת את הנכדים לכל הקיץ. אני עייפה. לחץ הדם שלי משתולל, הרופא דרש מנוחה וטיפול. קניתי מקום בספא בים המלח לחודש יוני. אחר כך אני רוצה קצת חיים לעצמי. לטפח ורדים, לקרוא, לישון כמו שצריך.
דנה הרימה את ראשה, עיניה בוערות בזעם לא מוסתר.
“לעצמך”? חיה, את רצינית? הנכדים הם שמחה! כל אדם חולם להיות עם נכדים. ורדים?! ילדים צריכים יחס, סבתא שתשקיע. את מודיעה שבוע לפני חופשה? אנחנו טסים לאילת, יום נישואים, שלוש שנים לא היינו לבד!
דנה, אני אמרתי לכם כבר במרץ, ניסתה חיה לשמור על איפוק, למרות שבראשה סערו רגשות. חייכתם ואמרתם “בסדר”. עכשיו זה פתאום חדש.
אמא, מה שדיברנו זה היה מצב רוח. מה משנה לך להיות לבד בכפר או עם הילדים? הם גדולים, עומר בן שמונה, מיכאל בן שש. כבר יודעים להסתדר.
חיה צחקה צחוק מר “יודעים להסתדר” בשנה שעברה, בתוך שבוע, קרעו את החממה במשחק כדורגל, טבלו את הטלפון שלה בדלי מים והבריחו את התרנגולות של השכנים. וזו כשלא הורידה מהם עין. היא סיימה כל ערב בקושי, עם כדורי טכיקרדיה, בזמן ש”המסודרים” דרשו פנקייקים וסיפורים בשלוש בלילה.
זה שונה, יונתן. אני אוהבת אותם, מאוד. אבל הבריאות שלי כבר לא מאפשרת לשמור עליהם יום ולילה. אני מוכנה לקחת אותם בשבתות, מדי פעם. אבל לא לשלושה חודשים. זה עבודה קשה, יונתן. אני בת 62.
בדיוק! התפרצה דנה. בת 62, כבר זמן לחשוב על הנשמה, על משפחה, לא על ספא! חיה, התנהגות שלך אגואיסטית. אנחנו קיווינו שתעזרי. הרי קנינו לך מכשיר בישול ליומולדת, דואגים. ואת שמה לנו סכין בגב.
מכשיר בישול? גיחכה חיה. זה שעמד בארון כי אני אוהבת לבשל על הגז בעצמי? תודה, אבל מתנות לא ניתנות כדי להפעיל חשבון על שירותים.
דנה הסמיקה ודחפה את בעלה. יונתן גרד את המצח, ואז אמר משהו שצמרר את חיה.
אמא, תפסיקי. עניין דנה ואני חשבנו נהיית קצת… מוזרה. שוכחת, עצבנית. אולי זה כבר גיל? דמנציה או משהו?
מה? חיה חשה חנק בגרון.
מה? יונתן פתח ידיים ונמנע מלהסתכל לה בעיניים. מבוגרים נוטים לאבד קשר עם המציאות. אם את לא יכולה לשמור על הילדים, אולי גם את לא תצליחי להסתדר בעצמך. דירה גדולה, גז, מים… מסוכן. אולי עדיף שתעברי לבית גבורות פרטי? יש שם טיפול, רופאים, חברה. אנחנו נשכיר את הדירה, התשלום יכסה את הפנסיון, ויעזור לנו להתמודד עם המשכנתא.
הדממה שררה. מעבר לחלון, הרחש של הרכבת הקלה, השעון הישן מתקתק מתנה מהבעל ז”ל. חיה הביטה ביונתן ולא הכירה אותו. איפה הילד שתפרה לו גרביים? איפה הנער שקנתה לו מורה פרטי? עבר לגביה גבר קר, שמאיים במכון סיעודי.
אתה רוצה שתמסרו אותי לבית אבות? היא לחשה. כדי שלא אפריע לכם?
למה לומר “מוסרים”? דנה הצטמררה. זה לתת תחילת חיים ראויה. עם רפואה, טיפול. אם יקרה משהו, ואת לבד, מי יאשם? אנחנו. שם נהיה רגועים.
אז הבחירה שלי: או להרוס את הבריאות על הנכדים, או שתכריזו עלי בלתי כשירה ותסגרו אותי במוסד? חיה התיישרה. הגב שהכאיב כל הבוקר, התיישר.
אמא, לא צריך להגזים, יונתן הרים עיניים, והיו שם בושה ונחישות. אנחנו פשוט צריכים עזרה. אם את לא עוזרת, אז מה הדירה ריקה, אנחנו בדוחק. ואת לבד. זה לא איום, אמא, זו פשוט המציאות.
חיה קמה, ניגשה לחלון. בחוץ פרחו עצי רימון. החיים המשיכו כסדרם.
תצאו מכאן. אמרה בלי להסתובב.
אמא, עוד לא סיימנו…
תצאו! היא סובבה אליהם פנים, הקול שלה פגע בהם כמו שוט. תצאו עכשיו. שניכם.
יונתן ודנה הסתכלו אחד על השנייה. יונתן רצה לדבר, אבל ראה את הפנים הלבנות של אמו והעדיף לשתוק.
תחשבי, אמא, קרא מהדלת. אנחנו מחכים שבוע. אחר כך נחליט אחרת. הכרטיסים יישרפו.
הדלת נטרקה. חיה נפלה לכיסא, הסתירה פנים בידיים. הדמעות לא יצאו. רק פחד יבש וצורב, והאכזבה האינסופית.
הלילה עברה בלי שינה. המילים חזרו בלולאה: “פנסיון”, “מוזרה”, “מסוכן”. היא ידעה אין להעביר אותה לבית אבות בלי הסכמתה, כל עוד היא צלולה. אבל עצם המחשבה שבנה מוכן להפקיע ממנה זכויות כדי לפתור בעיות דירה וחופשה הרגה אותה.
בבוקר, שתתה קפה חזק, התלבשה בקפידה, צבעה שפתיים ויצאה מהבית ליעד אחר לא לבית מרקחת ולא לסופר אלא לנוטריון, ידידה ותיקה, אסתר לוי, שטיפלה גם בעסקי בעלה.
אסתר, אני צריכה ייעוץ, אולי גם שינוי כמה מסמכים, אמרה חיה בכניסה.
שעתיים ישבה שם. כשהסתיימה, הלב קל, תיק מסמכים ביד. נכנסה לסוכנות נסיעות. הלכה גם לרופא משפחה, קיבלה חוות דעת פסיכיאטרית שהיא בריאה לחלוטין, תודעה צלולה, כישורי חשיבה תקינים. הרופא החמיא.
בערב הטלפון לא הפסיק לצלצל. יונתן התקשר, דנה שלחה הודעות: “אמא, תעני! אל תעשי שטויות”, “מצאנו בית גבורות מדהים בכפר, בואי לראות”. חיה שתקה.
ארזה מזוודה חדשה, עם גלגלים, קנו לפני שלוש שנים ולא נגעה בה. בגדים קלילים, כובע רחב, בגד ים.
שלושה ימים, שבת בבוקר, הצלצול בדלת, מתוך עקשנות. חיה רואה דרך העינית יונתן, דנה, עומר ומיכאל עם תיקי גב. הילדים נרגשים, דנה נוזפת ביונתן.
חיה פתחה לבושה לנסיעה: מכנסיים בהירים, חולצה, צעיף משי, מזוודה בצד.
וואו, סבתא מוכנה! צעק עומר בשמחה נוסעים לכפר?
יונתן נעצר על הסף, מופתע.
אמא, לאן את הולכת? הילדים כאן. יש לכם טיסה עוד כמה שעות. שכחת?
לא שכחתי, יונתן, אמרה בשקט. אני נוסעת לים המלח. הרכב מחכה. יש לי נסיעה עוד שעה.
מה זאת אומרת ים המלח?! זעקה דנה. ומה עם הילדים?! מה נעשה איתם?!
זה הילדים שלכם, דנה. והבעיות שלכם. אמרתי לך עברית אני עסוקה.
את עושה בכוונה?! פניו של יונתן אדום דיברנו על בית גבורות! את רוצה שנ
מה בדיוק? חיה שלפה פשוטה מסמך מהתיק חוות דעת של פסיכיאטר. בריאה לחלוטין, לא דמנציה, לא שום דבר. אם תנסו להכריז עלי כבלתי כשירה זה יהיה שקר וניסיון לעקוץ רכוש. דיברתי עם עו”ד.
יונתן קרא את הדף, השפיל ידיו.
אמא, זה זה היה איום כזה. שתסכימי.
יופי של שיטות. לשבור את אמא כדי לחסוך כסף על בייביסיטר.
אבל הכסף, הכרטיסים, המלון! דנה כמעט בוכה הכל מתבזבז!
זו בחירה או אחד מכם נשאר עם הילדים, או בייביסיטר, או לוקחים איתכם.
איתנו?! לאילת?! זה לא חופשה! דנה נבהלה.
ואני? שלושה חודשים עם ילדים זה חופשה? חיה עקצה. בכל מקרה מפתח לכפר לא תקבלו. יש לי ורדים חדשים, מערכת השקיה. תחריבו הכל. הכפר סגור, שכנה תשגיח.
את את מפלצת, לחשה דנה משפחה, מתנהגת כמו…
כמו מישהי שמכבדת את עצמה, חיה סיימה עבורה. ועוד משהו שיניתי צוואה.
המילה נשמעה שקטה, אבל כבדה כמו פצצה. יונתן החוויר.
למי?
כרגע לאף אחד. הדירה תלך למדינה או עמותת חתולים, אלא אם תתנהגו כמו בני אדם, ואולי אתחתן בספא פוגשים גברים נחמדים.
היא לקחה את המזוודה, יצאה למסדרון, פינתה את הדרך. הילדים הסתכלו על סבתא בהערכה ובחשש.
סבתא, תביאי לנו מגנט? שאל מיכאל במבוכה.
חיה נעצרה. לבה נשבר. הילדים לא אשמים. היא כופפה וחיבקה אותם.
אביא, מתוקים. ואביא גם דבש. תשמעו לאבא ואמא. זה קשה להתבגר.
היא התרוממה, הסתכלה על בנה.
ביי. אחזור עוד שלושה שבועות. מקווה שתזכרו שאני אמא, לא בייביסיטר על הדירה. תסגרו, יש לכם מפתח.
נכנסה למעלית. הדלתות נסגרו, היא נותקה מהפנים הכועסות של משפחתה. בטקסי הרשתה לעצמה דמעה אחת בלבד. לפניה ים המלח, מים חמים, פארק, חופש.
הקיץ היה קסום. חיה טיילה, נשמה אוויר, הכירה אישה נחמדה מחיפה וקצין משוחרר שהגיש לה יד. את הטלפון הדליקה רק בערב.
בשלב ראשון הודעות זועמות מיונתן. אחר כך מתחננות: “אמא, הפסדנו כסף, דנה כועסת”. אחר כך בקשות: “מצאנו בייביסיטר, ירצה הרבה כסף, אולי עזרתך?”. חיה ענתה בקיצור “הפנסיה שלי לא מספיקה, והספא עולה הרבה. תסתדרו”.
כעבור שבועיים התחלפה הגישה. “אמא, איך את? לחץ הדם בסדר?”. “מיכאל צייר אותך, מתגעגע”.
כשחיה חזרה שזופה, צעירה, רזתה, הדירה נקייה. עוגה במקרר.
ערב יונתן הגיע, לבד, בלי דנה וילדים. מבולבל, מתבייש. ישב על אותו כיסא, אותו מקום שבו איים.
אמא, סליחה, אמר בעצב. היינו טיפשים. התרגלנו שאת תמיד אומרת כן. דנה לחצה עם החופשה, עבודה שואבת… איבדנו כיוון.
חיה מזגה לו תה לכוס שהיא הכי אוהבת.
איבדת, יונתן. טוב שמצאת. איפה דנה?
בבית, מתביישת. לא חשבה שתסעי. חשבה שאת מזהירה. לא טסנו. החופשה עברה בבית, עם הילדים. היה אפילו כיף, קשה אבל כיף. הלכנו לפארק, רכיבה, לימדתי את עומר לשחות.
אתה רואה? חיה חייכה. אמרתם עבודה קשה. להיות אבא זה עבודה, יונתן.
אמא, לגבי הצוואה באמת שינית או רק הפחדת?
חיה לוגמת תה, עיניים מחייכות.
זה יישאר הסוד שלי, שתזכור להתקשר אליי בלי סיבה, לא רק כשצריך בייביסיטר.
יונתן גיחך, פדח את הראש.
קיבלתי. מגיע לנו.
מאז עברו שנתיים. חיה לא לוקחת את הנכדים לכל הקיץ, רק לשבועיים ביולי, כשהיא רוצה. אף אחד לא מזכיר בתי אבות. יונתן התקין לה מעקה וחיישן לחץ דם. דנה, לפעמים בנימוס קר, מתקשרת לחגים ומבקשת עצות בגינון.
היחסים השתנו. נעלמו התמימות הפונקציה של “אמא”. נוצרה מרחק וגם כבוד. וחיה הבינה זה טוב יותר מאשר להיות סבתא מתנצלת שדורכים עליה.
אהבה לילדים לא צריכה להפוך להקרבה שמוחקת את החיים שלכם. זכותכם להיות מאושרים בגיל ה-60, ואף אחד לא ייקח זאת מכם.
