בכפר קטן בגליל חיה לה סבתא שושנה. יום אחד מת לה החתול שלה, חתול לא סתם אלא חתול ותיק ומפורסם, מכה גיבורים בשכונה, שובר שיאים במרדף אחרי עכברים, אהוב על כל החתולות. אך השנים עשו את שלהן, והחתול הזדקן, כעשרים שנה פיזז בין רגלי שושנה עד שיום אחד פשוט נגמר לו הכוח.
עטפה שושנה את החבר הנאמן שלה בטלית ישנה ונקייה, לקחה את את החפירה ויצאה אל מאחורי הגינה, היכן ששום זר לא דורך, לחפור קבר קטן. בעלה, ישראל יצחקוב, התעסק לו במחסן עם איזו דלת שלא נסגרה כמו שצריך, מתקן, מקלל לעצמו בשקט.
הנה היא כבר חוזרת, את החפירה מלאה בבוץ אוחזת בידה, כשנפגשה בה רחל השכנה, תל-אביבית במקור שירדה לכפר.
שלום שושנה, מה את עושה עם החפירה הזו באמצע היום? שאלה רחל מתוך נימוס.
שושנה נאנחה ואמרה: תראי, מוישה שלי נגמר לו הסבל, הזקן הלך לעולמו. בכיתי קצת וקברתי אותו מאחורי הגינה.
רחל התקשתה להאמין למשמע אוזניה. רק אתמול ראתה את ישראל בעלה של שושנה בסופר, קונה סוכר, סיגריות ונראה כרגיל.
מה, ישראל מת? איך זה קרה כל כך מהר? רק אתמול ראיתי אותו.
שושנה חייכה במרירות: כן, אתמול עוד התרוצץ פה ושם, התבדח, אפילו סיים חצי דג כבוש לבד. בלילה עוד שיחקנו שש-בש. אבל בבוקר התפרק שכב על הספה, אמר משהו בקול עייף ונדם.
עיניה של רחל התרחבו.
כן, יצא לו כל האוויר. קיבלתי את זה בשקט, עטפתי אותו יפה, והלכתי לקבור אותו, לא עושה עניין.
רחל הצטלבה בידיה, מתוך הרגל, וחשבה לעצמה שכנראה לא הבינה כלום בחיי הכפר.
תגידי, אבל לא צריך לפחות לקרוא למישהו מהמועצה, או לקחת אותו לבית העלמין? שאלה בזהירות.
שושנה צחקה: מה פתאום, מי יש לו זמן לכל הסיבוכים האלו? אצלכם בתל-אביב יזעיקו מיד את העירייה, מחלקת בריאות, אולי גם את השר לענייני מתים. פה אצלנו לוקחים חפירה וגמרנו. מת אהרון אחלה, מאחורי הגינה. מתה נוגה גם שם. יש מקום לכולם.
רחל הנידה בראשה בתדהמה.
באמת, יש לך עוד קברים שם? מתעניינת.
כן, לפני מוישה היה אורי חתול רגוע אבל עקשן, כל הזמן רב על המיטה בלילות. ולפניו עוד שניים שלושה. בסוף כולם שוכבים אחד ליד השני, ואני שמה עליהם ענף, שלא אשכח מי היה היכן.
שושנה הטיחה את החפירה באדמה לסמן סוף סיפור.
אבל מה אני דואגת? מרים הנכדה אמרה שתביא לי גור חתולים חדש בקרוב. כנראה לא יחסר לי שום דבר.
לפני שרחל הספיקה לעבד את כל מה ששמעה, פתאום הופיע ישראל יצחקוב עצמו מאחורי שושנה מלוכלך מהראש ועד הרגליים ואדים יוצאים לו מהאוזניים.
מה את מספרת עליהן סיפורים? טומנת אותי חיים? נתקעתי במרתף, צעקתי שעה ואף אחת לא שמעה! בקושי הצלחתי להשתחרר, ואת פה משועשעת!
לקח מידה של שושנה את החפירה: תביאי כלי עבודה, נשארו לי שם הנעליים והבקבוק עראק!
כאן רחל נמסה וכל גופה רועד. למזלה, נשאר עוד ערק במרתף שדווקא התאים לה להרגעה.
מוסר השכל: לפעמים כדאי להקשיב עד הסוף ולא למהר להסיק מסקנות. אפשר ללמוד המון על אחרים ועל עצמך, אם רק נותנים לדברים זמן להתבהר.
