דודה

דודה

את דודה צביה הביאו מהכפר. הייתה כבר מבוגרת, והיה לה קשה להתמודד עם הבית והמשק. אז אחותה מירה, שהיא גם קרובת משפחה, החליטה לקחת אותה אליהם לתל אביב לדירה שלהם.
הבעל אורי לא התנגד. הוא כזה רגוע, רזה, עם משקפיים. תמיד עושה מה שמירה מבקשת, בעיקר כי היא דומיננטית וחמה, וגם כי הוא אוהב אותה.
“זה לא אדם זר,” אמרה מירה. “דודה, אחרי הכל. אין לה ילדים משלה. ואין לי כבר אמא. אמא שלי הייתה צעירה מדודה צביה בשלושים שנה, נולדה לאבא במשפחה אחרת. ואיך זה קרה? אמא שלי הלכה כל כך מוקדם… איזה צער. דודה מסכנה! צריך לקחת!”
הילדים שלה, תום ואילנית, לא הכירו את דודה צביה.
בעצם גם מירה לא ראתה את דודה צביה הרבה – אולי פעמיים. הן לא דיברו בטלפון, רק כתבו מכתבים. וכשהתברר, לדודה צביה בכלל לא היה שום דבר טכנולוגי חדש.
והנה היא כאן, איתם. קטנה, כמעט כמו גמדת (תום בן 13, גבוה ממנה). שיער שלה דליל כאילו הראש שלה שן הארי. כובע קטן על הראש. בעיניים שלה, כחול עמוק, נוצצים וצעירים לגמרי.
בידיים תיק בד וסל רשת כאלו שהיו נפוצים בארץ בשנות השבעים. שני מזוודות ישנות.
ועל הידיים חתול גינגי פרוותי. הסתכל על בעלי הדירה בעיניים עצלות, קפץ לרצפה והתחיל להסתובב ולעשות סיור.
“זה תפוזי,” אמרה דודה צביה. “הבאתי אותו איתי. יצור חי, תסלחו לי.”
והוסיפה:
“וואו, איזה משפחה יש לי כאן. יקירים שלי!”
אחרי זה היה ארוחה חגיגית. דודה צביה הביאה איתה ריבות, חמוצים, שימורי ירקות. מירה הופתעה לראות איך הילדים שלה, שאוהבים להרים את האף על אוכל, טרפו מכל הטוב הזה: הריבה, המלפפון החמוץ, הלצו וכל השאר.
“מירוש! יש לכם גינה? אני אשתול הכל, למרות שכבר אין לי כוח כמו פעם אבל חייבים לגדל בעצמנו! אי אפשר בלי!”
מירה אמרה שאין להם גינה. מה צריך אותה? אפשר לקנות הכל. וגם אין זמן. היא עובדת בשתי עבודות, אורי גם. ילדים רואים רק מעט. הדירה על משכנתא, יש עוד הרבה לשלם.
“דירה בלי אדמה זה לא חיים. אל תסתכלי עליי ככה, מירה. אדם לא יכול בלי אדמה. נקנה. נמצא חלקה,” אמרה דודה צביה, ונכנסה לחדרה.
“כן, נמצא… לפעמים אנחנו לא קונים לעצמנו שום דבר. מה, דודה חושבת שאנחנו מיליונרים?” קיטרה מירה תוך כדי שטיפת כלים.
למחרת היה סוף שבוע. אורי נהנה מהמיטה קרא עיתון. מירה צעקה לילדים שיחממו אוכל מוכן, והתיישבה גם לנמנם עוד מעט.
תום ואילנית בני 8, היו מול הטלפונים.
תפוזי, החתול, ישב לידם והניע ראשו. נכנסה דודה צביה.
“הם עושים?” שאלה.
תום ואילנית התחילו להסביר ולהראות לה.
דודה צביה הניעה את הראש. “גם אצלנו בכפר יש כאלה, פחות חדישים. אני לא קניתי, לא היה לי צורך. העדפתי מכתבים. אבל זה כלי טוב, אפשר למצוא אנשים בכל מקום. המצאה מעולה. טוב, תניחו אותם ובואו איתי!”
“למה? אנחנו משחקים!” התלונן תום.
“איפה אתם משחקים? בטלפון, לא מדברים עם אף אחד!” נדהמה דודה צביה.
“אנחנו משחקים בפנים! בתוך הטלפון!” צייצה אילנית.
דודה צביה סיפרה איך הם שיחקו פעם בכפר. ואז גררה אותם למטבח.
כשהמירה נכנסה, היא נדהמה. על השולחן צלחת עם בלינצ’ס. תום מחייך, שותה תה. אילנית עומדת ליד דודה צביה ומכינה כיסונים.
“אמא תראי! אולי יתמזל מזלך ותמצאי כיסון עם הפתעה!” חייכה אילנית.
גם אורי נכנס, מצחיקף ומריח.
עכשיו כל ששי יהיה ככה נכין כיסונים ביחד ובלינצ’ס! צריכים לאכול ביתי, לא רק לקנות!”
“מה הטעם, אפשר לקנות?! התקוממה מירה, שכלל לא אהבה לבשל.
קנתה בעיקר מוכן וקפוא. עד היום, למשפחה זה הסתדר.
“תום אמר: אמא, בוא נעשה לבד. כאלה כיסונים עוד לא אכלתי.”
אחר כך דודה צביה הביאה חוט גומי, קשרה בין כסאות, והתחילה להראות לאילנית איך הם בכפר שיחקו בקפיצה.
“איך, אתם לא קופצים?” שאלה.
“איך תראי, יוצאים החוצה, אבל רק עם הטלפון! התלונן אורי.
“לא נכון. צריך לפגוש פנים אל פנים! טלפון חשוב – אבל צריך להשתמש בו למה שצריך שיחות, הודעות, לא יותר!” פסקה דודה צביה.
בערב הייתה סורגת, ותפוזי נשכב ליד בכורסה.
“אמא, תראי!” קראה אילנית למירה.
מירה הלכה למסדרון, הציצה לאמבטיה.
דודה צביה ליטפה את מכונת הכביסה, ואמרה:
“יום חג, מכונת כביסה יקרה! שתהיה לנו כל החיים, תודה!”
“דודה, מה את עושה?” לחשה מירה, חושבת שדודה לא בסדר.
“מה? היום שמונה במרץ… מכונת כביסה זה נקבה אז מגיע לה ברכה!” צחקה דודה צביה.
“מה זה השטויות האלה? היא לא חיה!” התעצבנה מירה.
“הכל טכנולוגיה שומעת, אל תגידי ככה. בכפר פעם, הטרקטור כמעט נתקע, וודאי הבעלים פרגן לו הצליח לצאת מהמקום. ואוטו של קוזמא תמיד מדבר אליו לפני הנסיעה, קורא לו ‘ברוריה.’ אתם לא יודעים כמה אתם ברי מזל! פעם כיבסנו ביד, הרבה אפילו שטפנו את הכביסה בנהר. היום כמה נוח לכם, ואתם עוד עצובים! טלפון יעיל, רק תשתמשו נכון. תמיד אפשר לדעת איפה הילד. מכונה עושה הכל. מיקרוגל איזה פלא! כל זה גורם לדודה שמחה, היא הביטה מסביב.
התחילה ללוות את הילדים מהבית ספר.
לתום הייתה פעם בעיה בכיתה. לא סיפר להורים. בכה לבד בפינה, ואז דודה צביה נכנסה ובסוף הוא שיתף אותה, אפילו הופתע מעצמו. למחרת לא הלך לשני השיעורים הראשונים. היה שקט בבית, גם דודה צביה לא הייתה.
“בטח יצאה לטייל,” חשב.
התארגן, הגיע לבית ספר. ליד הכיתה שמע קול מוכר! הציץ פנימה. המורה יושבת, בשקט, ובפני הלוח דודה צביה, מדברת בהתלהבות.
“אוי! למה היא פה? יצחקו עליי!” תום נדבק לדלת.
אבל אף אחד לא צחק. שיעור נגמר. החבר’ה התקבצו מסביב לדודה צביה. הוא נכנס פנימה. ניגש אליו גידי, ‘המקובל’ שתמיד היה עושה לו צרות.
“היי, למה איחרת היום? איזה מגניבה הדודה שלך! סיפרה לנו המון דברים. חבל שאין לי סבתא… כל כך מתגעגע. מחר היא הבטיחה ללכת איתנו לפארק, היא יודעת מלא על צמחים וחיות. ממש מעניינת. המורה נתנה לה לדבר,” חייך גידי.
“אה… היא כזו!” תום חייך וניגש לחבק את דודה צביה.
ובערב מירה נשברה דמעות. מרוב עייפות. ושוב דודה לצידה.
“אל תבכי, מתוקה. הכל בסדר! למה את בוכה?”
“נמאס לי! כל הזמן עובדת, לא רואה חיים. אורי שלי כמו צל, לא גבר אמיתי. אני… הפכתי לשקופה. היום גברות כמוני לא באופנה!” בכתה במר ייאושה.
דודה צביה נתנה לה לבכות, ואז הגישה לה תה.
והתחילה לספר. איך איבדה שלושה ילדים, אחד אחרי השני. איך בעלה היפה והחזק מת מוקדם. איך התמודדה עם מחלה קשה, כמעט רזתה עד לאפס, אבל הצליחה לשרוד למרות הכאבים הנוראים ולא אכלה כמעט כלום.
“איזה אופנה? כל אחד בשלו. יש דקים כמו קש, יש מלאים. כל אחד אוהב משהו אחר, מירה. פעם דווקא הנשים המלאות היו אהובות! את מקסימה שיער שלך מתולתל, עיניים כחולות גדולות, מבנה גוף טוב. תעריכי מה שיש לך, יש אנשים שאין להם כלום. יש כל כך הרבה לבד. ואורי שלך זהב. אוהב אותך, עושה הכל למשפחה. הילדים שלך אושר. היתר יסתדר. אני נשארת כאן. טוב, הגיע הזמן לישון!” ודודה צביה הלכה לחדר.
מירה כבר לא רצתה לבכות. באמת יש לה הכל. למה היא מתבכיינת?
ביום ההוא מירה חיכתה לבעלה שיחזור מעבודה היה לה חופשה סוף סוף. והוא לא ענה.
“ילדים! אבא לא התקשר? איפה אתם?”
תום במטבח עירבב משהו בכוס. היה נראה שכעת גילה את אהבתו לבישול כבר יודע להפוך בלינצ’ס באוויר.
אילנית בנתה בית מכיסאות, ופרשה עליה שמיכות והושיבה את הבובות.
הטלפונים שלהם היו על המדפים כבר לא נגעו בהם, רק כשיש שיחה.
מירה התקשרה שוב ושוב לאורי. “המנוי אינו זמין.”
פתאום נבהלה. דודה צביה! איפה היא?
רצה אל חדר שלה שם תפוזי מרח את עצמו על המיטה.
“תום! אילנית! איפה דודה צביה?” חוששת מירה.
הילדים הגיעו.
“היינו איתה אחרי בית ספר, ואז פתאום יצאה,” לחשה אילנית.
“מזמן? אילנית, מזמן?” שאלה מירה, הבת הנהנה ודמעות.
“אלוהים! קנינו לה טלפון, והיא שוב לא לקחה אותו. איך אפשר? היא כבר ממש מבוגרת!” מירה התיישבה חסרת אונים.
תום רץ ללבוש בגדים.
“לאן אתה?” מירה רצה אחריו.
“לחפש! אמא, אנחנו לא יכולים בלעדיה!” והוא טס במדרגות.
אילנית נעלה נעלי ספורט והצטרפה אחריו.
מירה, תוך כדי מתלבשת, רצה אחריהם.
הם עמדו ליד הבניין, מחייכים.
“מה קרה?” שאלה.
הראו לשמאל.
משם, כשהיא תומכת ביד אורי, הולכת עם כובע מקושט פרגים דודה צביה הגיעה.
“דודה! הפחדת אותנו! איך נעלמת ככה, לכמה שעות מהבית! ואיפה היית?” פלטה מירה בקול חנוק.
“הלכנו יחד לסגור את המים בדירה…” צהלה דודה צביה.
“מה? אבל איך?” רק זה יצא למירה.
“רצינו להפתיע אותך! דודה צביה פשוט מדהימה! אין מילים פשוט הצילה אותנו,” צחק אורי.
“דודה… מאיפה לך כסף? לא הייתי צריכה,” התחילה מירה.
“מה זה מאיפה? קודם כל, חסכתי. יש לי קצבת זקנה טובה. המשק שלי היה כמעט לא הוצאתי כלום. ביצים וחלב היו אצלי, לחם אפיתי. אחר כך מכרתי את הבית שלי. מה אני צריכה את הכסף? בגהינום אין כיסים. ממילא רציתי לתת לכם, אבל עדיף מיד כשצריך!” אמרה בפשטות.
מירה שתקה. אפשר יהיה להפסיק לעבוד בשתי עבודות, יהיה יותר זמן למשפחה, איזה כיף!
“מחר נצא מהעיר, לראות גינה! אני ואורי כבר בחרנו בית קטן!” המשיכה דודה צביה.
“יש לנו בית! איזה כיף! גינה! ואת הבטחת ללמד אותנו לראות גחליליות, לקלוע סלסלות ולהכין ‘סוד’ מחרס, מעוטרים בפרחים, לקבור ולגלות אותם!” הילדים קפצו וחיבקו את דודה צביה.
כולם יחד, מחובקים, הלכו הביתה.
מירה עצרה רגע ליד הבניין, הסתכלה לשמיים, ולחשה:
“תודה. תודה על דודה צביה!”