ההורים עם הכפכפים לא הוכנסו לטקס הסיום אבל כשכולם גילו מי הם, האולם כולו השתתק
הם הגיעו כל הדרך מהצפון, מהקיבוץ ליד טבריה. אפשר היה לראות על הידיים חרושות-הקמטים שלהם שנים ארוכות של עבודה בשדה ובדיר. מר חיים נוימן לבש את חולצת הפלנל הישנה שלוזו שהוא תמיד אומר שמביאה מזלוגברת זיוה נוימן הגיעה בשמלה פשוטה שכבר ראתה יותר ברֵכות ממה שיש בירקון.
אבל מה ששבר את כל השיאיםשניהם הגיעו בכפכפי גומי פשוטים.
“אמא, אבא, בואו ניכנס,” אמר יונתן בגאווה, עומס על כתפיו אוקיינוסים של הערכה.
אבל מיד כשהגיעו לשער האולם בתל אביב, נדרשו לעצור מול מתאמת אירועים שתקנית גברת קסטן. היא הביטה בהם מלמעלה למטה, כאילו חיפשה תפוז בשקית.
“סליחה,” התערבה בקרירות, “כניסה בטקס מכובד כזה בכפכפים? זה לא יעלה על הדעת. יש פה מוניטין של מוסד מכובד להגן עליו. אתם תצטרכו להישאר בחוץ.”
“גברת,” התחנן יונתן, “אלה ההורים שלי. הם נסעו ממש רחוק במיוחד בשבילי.”
“חוקים זה חוקים, מר נוימן,” ניפנפה אותו באלגנטיות. “אנחנו לא רוצים שהטקס ייראה כמו שוק הכרמל. זה פשוט לא יאה, במיוחד מול כל התורמים ואנשי העירייה שמגיעים.”
יונתן נהיה אדום כמו עגבנייה מחמישה שקלים ונתמלא בושה על מה שההורים שלו חווים. הוא כבר התכוון לענות, אבל חיים ניגן לו על הזרוע בעדינות.
“עזוב, בן שלי,” לחש לו האבא, עיניו מלאות עצב כים המלח בסוף אוגוסט. “נעמוד פה בחוץ, הכל בסדר. מה שחשוב זה לראות אותך עולה על הבמה. אל תדאג לנו.”
יונתן בלע רוק.
“אבל אבא”
“זה בסדר, יונתן,” חייכה זיוה חיוך שכבר חזר למילואים, ודמעות ניצנצו בעיניה.
בלב כבד נכנס יונתן פנימה. בדרך למושב ראה הורים אחרים בגלביות, חליפות, שמלות ערב משוחחים וצוחקים כאילו כל העולם ורוד ובלי שערות אפורות.
ההורים שלו עמדו בחוץ, מציצים בין הסורגים כאחרוני האורחים שהוזמנו לפסח אצל גיסתו של בן הדוד.
הטקס החל. כל מחיאת כפיים הרגישה ליונתן כמו סנוקרת על הפנים.
ואז הגיע הרגע כולם חיכו לוהצגת “התורם המסתורי”, אותו נדיב שתרם 13 מיליון שקלים לבניין החדש למדעים וטכנולוגיה של ביה”ס.
הדיקן הגיע לבמה בהתלהבות של שף שמגיש חומוס טחינה לראשונה.
“לadies and gentlemen, אני מתכבד להציג את בני הזוג הנדיבים שתרמו כל זאת עבורנו. הם ביקשו צניעות מוחלטת עד לרגע הזה. בבקשה, קבלו את מר חיים ומרת זיוה נוימן!”
הקהל מחא כפיים כאילו מחלקים גולדן טיקט לקילומטר חינם בנתיבי איילון.
גברת קסטן חיפשה מסביב זוג VIP במעילי צמר, אולי איזה משקפיים יוקרתיים, אולי שניהם.
אבל אף אחד לא זז מהכיסא.
“מר ומרת נוימן?” קרא הדיקן שוב, קצת פחות באומץ.
אז יונתן התיישר, קם ממקומו, ניגש לבמה, תפס את המיקרופון והצביע לעבר השער מאחור.
“הם שם,” אמר יונתן, קולו רועד.
“המתאמת לא הרשתה להם להיכנס בגלל הכפכפים שלהם.”
האולם השתתק. אפילו מכונת קפה עשתה פאוזה.
כל הראשים הסתובבו לשער, שם עמדו חיים וזיוה, אוחזים בסורגים, ומחייכים בענווה שכנראה לא תלמד בשום קורס מנהיגות.
גברת קסטן נראתה כאילו מישהו הורה לה לא לקנות חלה בשישילבנה כמעט כמו הלוח מחיקה.
הדיקן ונשיא ביה”ס קפצו מהבמה כאילו יש שריפה, רצו לשער ופתחו אותו לרווחה עם קידה שהייתה מכבדת גם את דוד בן גוריון.
“אנא סלחו לנו! לא ידענו,” רעד הנשיא מהתרגשות ומבוכה כאחד.
“יהיה בסדר,” ענה לו חיים בפשטות, “אנחנו רגילים לאבק וחול. מה שחשוב שהבן שלנו סיים.”
הם ליוו אותם פנימה, לאורך השטיח האדוםכן, עדיין עם הכפכפים. וכל תלמיד והורה קמו, מוחאים כפיים תחילה בהיסוס ואז בסערה סוערת, כאילו אלה הקסמים הגדולים באמת.
כשהגיעו לבמה, חיבק יונתן את הוריו חיבוק שנראה כאילו בא מהלב של כל המדינה. הוא בכהnot בגלל המדליה, אלא בגלל האהבה של אנשים שילמדו תמיד מה היא צניעות אמיתית.
חיים התקדם אל המיקרופון.
“עושר אמיתי זה לא הנעליים שאתה נועל,” אמר ברוגע.
“אלא היסודות שאתה משאיר לאחרים. תפסיקו לבדוק מה יש לאנשים ברגלייםתסתכלו על הידיים שעבדו קשה שיעזרו לכם להגיע לאן שהגעתם.”
פינה באולם, גברת קסטן עמדה עם הראש בין הכתפיים, מתביישת יותר ממי ששכח לשים פתק במעטפה. כולם הביטו בהורים בכפכפיםשכבודם היה גבוה מהגג של האולם כולו.
