אני וחנה, אחותי, תמיד התחרינו בינינו, כמו שתי דגים מתוך אותו חוף שמים זהב על הצלעות זו של זו. היא תמיד הייתה חייבת להיות הראשונהלהקדים ושיהיה סביב זה הרבה רעש. חנה התחתנה עוד לפניי. ההורים שלנו פתחו את הכיסים וחגגו לה חתונה מפוארת באולם גדול ברמת השרון, כמו חלום מצופה סוכר. אליה זרם שפע של מתנות, פרחים ואורחים מבריקים, בזמן שאני נאלצתי להסתפק באירוע קטן על גג בתל אביב בגלל שההורים טענו שכל השקלים כבר נשפכו על חנה, ואין להם עוד טיפה לעזור לי.
היא התנהלה כמו נסיכה במגדל שלה, נשואה, עם שני ילדיה, הולכת לספא ומסתפרת בפינצטה במספרה. בעלה פינק אותה והביא לה כל מה שרצתה, כמו פרי בשל שמתחנן שיקטפו אותו. אצלי המצב היה אחרעברתי עם בעלי לבית סבתי בחולון כדי לא להיכנס לחובות עם משכנתא מצמיתה. יחד בנינו עסק ממש מאפספתחנו חנות קטנה, נשמנו דבק בארגזים, השקענו כל שנייה וכל שקל.
בסוף, אחרי עמל ויזע ושיני שוקולד שנמסו לתוך חצות, הצלחנו להפוך את העסק למצליח, קיר אחד אחרי השני. הזמן חלף, ויום אחד חנה ובעלה נפרדו כמו זרועות ים שמתפרקות בגלים. אמא באה אליי, דמעות מבריקות על הלחיים, מבקשת שאקלוט את חנה לעבודה, כי עכשיו היא חד-הורית, נטולת עוגן. אבל ידעתי את הסיבה האמיתית לפרידה: חנה נמשכה תמיד אל מעבר לאופק, ובגדה.
כשחנה התקשרה אליי, לא דיברה על מחירים, אלא על ציפיות. היא דרשהבלי למצמץתפקיד בחנות, שכר קבוע, אבל לא אחריות אמיתית. רציתי לטבוע בתה חם במקום להקשיב, ולא יכולתי להאמין לעזות המצח. עניתי לה בשקט נחרץ, לא רוצה להיכנס לסחרור השתלטות וריבים כמו עם בעלהלא עוד סערה אצלי בחנות. אמרתי לה שתחפש כיוון אחר, כי אני לא מוכנה להיות עוד קרקע שמישהו דורך עליה בנעלי זהב.
