כבר כמעט שיראל טסה מהדירה, יד אחת על כדורגל, והחבר’ה מחכים לה מתחת לבניין איך לא? דווקא אז, מתוך החדר, התחיל לצלצל הטלפון כמו צרצר שלא יודע מנוחות. כל כך לא התחשק לה להסתובב חזרה; דקה לפני היא הפילה את הכדור, ועכשיו מחכה לה משחק החיים במגרש הקטן מאחורי הבניין, עם שכונה שלמה צופה ומרדדת. אולי, חשבה, אם תישאר רגע בכניסה ותחכה הטלפון יפסיק. אבל הוא, חצוף שכמותו, המשיך לצלצל כמישהו עם ייעוד בחיים.
“נו, מי זה עכשיו?” מלמלה בסלידה, התפרצה פנימה, אפילו בלי לחלוץ נעליים בגיל שלה זו בעיטת עונשין ראויה.
אולי זו אמא עם עוד משימה, או הסבתא עם שאלות: אכלת אחרי בית ספר? שתפת ידיים? בגרות בצוות, הררי דאגות של גדולים אף פעם לא נגמרים.
“אילו,” היא זרקה אל תוך השפופרת בקוצר רוח.
“אילו, זו שיראל?” בקע קול גבר לא מוכר, גמגם קצת בלשונו.
“ההורים לא בבית,” פלטה בקור, וכבר התכוננה לנתק בטח חיפשו את אבא או אמא. אבל הקול מצידו השני היה עקשן.
“שיראל, בבקשה, תקשיבי רגע. אל תנתקי. זה ממש דחוף,” הוא התנשם, רגע של דממה, ואז המשיך נואשות, “אני יודעת שזה יישמע בלתי אפשרי, אבל תתחנני איתי: יש לך עט ודף לידך? אני זה את, רק מהעתיד. כן, מפתיע, אני יודעת, אבל תקשיבי בכל זאת. קחי עט ודף, תרשמי כל מה שאני אומרת בזבוז זמן אין לי כאן. קלטת? עט? דף?”
שיראל גודלת בבית של נימוס, והיא הרי יודעת תשמעי, אחרי זה תעשי ממילא מה שנראה לך, כמו שסבתא תמיד אומרת: עם משוגעים לא מתווכחים, מקסימום מקשיבים. וחוץ מזה, אולי זה בכלל מבצע מתיחה; גם החבר’ה מהשכונה לפעמים שוברים את שליחי הגורל בשיחות טלפון אקראיות: “יש לכם מים? אז תמלאו אמבטיה אנחנו מגיעים עם גמל.” זה תמיד משעשע, ככה לפחות עד שכולם מסולקים מהבניין.
“בסדר,” ענתה לשפופרת, רצינית יותר מהרגיל. “ובעתיד יש לי סמארטפון?”
“חוסמארטלא משנה, שיראל! אני לא צוחקת. אם תקשיבי בדיוק, יהיה לך אייפון חדש ועוד הפתעות,” נאנחה ההיא מהעתיד.
“טוב, כותבת,” אמרה, תוך כדי שהיא מציצה מהחלון וחופרת באף. אחח, כמה שתקועים מחכים לה בחוץ; אסור להפסיד גם את המשחק וגם את ההזדמנות לסיים את השיחה הזו הכי מהר.
הקול בטלפון התחיל להרעיף עליה שמות של תאריכים, שנים, הזהירה אותה להתרחק מאיזו שירה מהכיתה המקבילה ובשום פנים לא להתקרב לבנק דילים מפוקפק. אז למכור שקלים, לקנות דולר, למכור שוב, לעשות סיבוב על “יום שלישי השחור”, להתרחק מקזינו, לשים את כל הכסף בביטקוין או דירה, ועוד שלל מילים שהיו נשמעות לה כמו הרפתקה קומית מתמטית…
“הכל כתבת?” חקרה ההיא מהשפופרת.
“הכול.”
“אני סומכת עליך. תשמרי על הדף הזה כאילו זו מפה לארמון חבוי במצדה. אל תראי לאף אחד, ואל תאבדו, כן?” אמרה מהעבר השני, ואז שנותרה רק הסגירה המוכרת של טלפון ישן, והשיחה נקטעה.
טיול מהיר למטה, לחזור לכדור והמשחק זה מה שהכי חשוב עכשיו. בערב, כשאבא ואמא חזרו מהעבודה, נזכרה בסיפור ובשגרירות של מי שטוענת שהיא היא מהעתיד.
“אף פעם אל תעני לזרים,” קבע אבא. “בטח לא לכאלה שבאים עם הצעות לדולרים. תגידי שבקרוב את מתקשרת למשטרה ותנתקי מיד.”
“באמת,” הנהנה אמא, “וגם למה לנו דולרים? מה כבר נעשה איתם?…”
***
כמו שכל ילד יודע, דברים כאלה פשוט נשכחים וכך היה. הזמן זז קדימה, שיראל בשלה עם כדורים, שמש, שיעורים, שכונה. תודה לאל, זיכרונות על יום שלישי השחור וביטקוין נדחקו. משוחררת מטרדות, המשיכה לגדול. בתיכון, בכתה ח’ דווקא, עברה לבית הספר בחורה חדשה: טוהר. שיראל נדלקה עליה ומשם הכול התגלגל פתקים מבוישים, ליווים עד הבית, וככה בשקט, התפתחה שגרה של משהו קצת יותר.
אחרי צה”ל, שיראל וטוהר התחתנו. בדיוק הגיעו ימי ההתפוצצות של שנות ה90: השוק עף, גזוז וצבעוני, ומיד אחריו גם ההאנגאובר. מהחוב לא ניתן להיפרד, זוג צעיר נדחק בין תשלומי משכנתה לדירה של שני חדרים שמתכווצת כל חודש. הבטחות הפרסומות נמסות לא נעלי מותג ולא כפכפים בשקל תשעים והמציאות לוחצת בקירות ובכיסים.
***
שיראל התיישבה על ספסל בגינה ברמת-גן, פתחה בקבוק בירה וכיבדה את עצמה בסיגריה. החזות שלה שנראית לכל עבר, עיניים מתגלגלות בלי סיבה ומחשבות משתעממות עד שלספסל התיישב לידה איש מבוגר במשקפיים עם תיק עור גדול, כזה שרואים אצל נוטריונים עם סודות משעממים.
“זה בסדר?” שאל, עוד יושב.
שיראל רק הרימה מבט, נתנה לו חצי חיוך, התמקמה מחדש ושאפה עוד מהבקבוק.
“אפור היום, לא?” העיר האיש מבלי ממש לדבר איתה.
“כל החיים ככה, לא?” החזירה לו, מחייכת בחצי פה.
“זה לא מוזר?” הוא פנה אליה. “רק כשמזדקנים מגיעים ימי האפרוריות. בילדות תמיד שמש. תמיד אביב, תמיד קיץ של דשא רענן ונחלים. אין יום גרוע אחד בזיכרון.”
“בילדות אין בעיות,” היא אמרה בפשטות. “הבעיות הן אלו שצובעות את הימים באפור. לא דמיינתי שככה זה יהיה.”
בלי לדעת איך ולמה, שפכה בפניו את כל הלב: התקוות, המהמורות הפסד למשרדים, השקעות בפיקציה, הימורים אבודים, והבת זוג שזזה עם חבר לעיר אילת, משאירה אותה לשרוד מסכום לסכום.
“אבל עכשיו, תקשיב,” חייכה. “בדיוק צפיתי בקורס ‘מוח של מיליונר’. יש שם אחד שמבטיח 500% רווח בשבוע אם משקיעים בקריפטו. אני, מסתבר, פשוט עשיתי הכול הפוך עד היום.”
“בחורה צעירה,” הוא התרומם עם משקפיים, “אפשר לשאול במה את עוסקת או איזה תואר יש לך?”
“עבודה זה לנמושות,” אמרה בחיוך עייף. “צריך ליצור כסף. בטח אם אפשר היה לדעת מראש במה להשקיע.
ישבו דקות בשקט היא בחלומות שווא, הוא במחשבות נסתרות.
“כלומר,” אמר, “את חושבת שאם רק תדעי מראש, הכול יסתדר?”
“ברור,” ענתה מיד.
“מרתק,” הוא נענע בראשו. “רוצה לבדוק איתי המצאה? תני לי רגע.” פתח את התיק, הוציא טלפון דיסק משנות השבעים, העיניים של שיראל קפאו.
“תראי,” הסביר, “יש תאוריה הזמן לא לינארי ולא מעגלי, אלא מתרחש כולו במקביל. בהווה, את בכל שלב בחייך העבר, ההווה והעתיד קרה כאן ועכשיו.”
“לא הבנתי כלום,” הודתה.
“לא קריטי,” חייך וסובב אליה את הטלפון. “במכשיר הזה אפשר להתקשר לעצמך לפני ארבעים שנה. זה מדוד. בדקתי על עצמי שאלתי ‘איזה שנה עכשיו?’, ניתקתי, והכול נדחק מתודעתי”.”
“שווה לנסות, לא?” חשבה שיראל בשקט הרי יש מלא יזמים ועושים כסף מסיפורים כאלה ברשת, אולי הכל אפשרי.
“יופי, קדימה,” שיתפה פעולה בהתלהבות.
“לזכור את המספר שלך?” הוא בדק. “את חייבת להיות בדיוק בבית באותה שעה, לפני ארבעים שנה.”
שיראל שיננה בשקט, “נו, בוודאי. הייתי חוזרת מבית ספר, בטח הייתי בבית.”
הרימה את השפופרת, לחצה את המספר, והמתינה. “אל תקחי ללב זה לוקח ים אנרגיה, יש לכן שתיים-שלוש דקות. ואין אחריות אצלי, כן?”
“אני מספיקה,” אמרה, המתח באוויר, הטלפון מצלצל.
השיחה מהעבר נפתחת בקצה השני נשמע קול מתבגרת מאוכזבת: “אילו?”
“אילו! שיראל?” הידיים של שיראל רעדו מהתרגשות.
“ההורים לא בבית,” פלטה הקול מהעבר, אבל שיראל הזריזה התפרצה מהר: “שיראל! זה לגמרי דחוף. אני מהעתיד שלך, כן כן. קחי עט ודף, תרשמי כל מילה. את לא תתחרטי. עשית את זה כבר?”
“עשיתי,” ענה הילדה מהעבר. “ובעתיד יש לי אייפון?”
“כמובן שיהיה! אם תקשיבי, עוד הרבה מעל ומעבר. תעזבי את טוהר, היא לא מתאימה. תהיי חכמה ותשקיעי רק בדולרים! עכשיו תקשיבי יום חמישי, 1998, למכור הכול, אחרי זה שוב להמיר.”
היא שפכה עליה כל מיני טיפים דירות, ביטקוין, להתרחק מהימורים, מהשקעות בועתיות, להרחיק ידיים מכל פירמידה. כל עצה פיננסית, כל טיפ להימנע מכאב לב. אולי אפילו פעמיים ביקשה לוודא שממש כותבת.
“הכל כתבת?” בדקה עוד פעם, השמטה אחרונה.
“הכול.”
“תשמרי על הדף הזה כמו על מפה לאוצר במצדה ולא להעלים אותו בשום מצב!” ניסתה להספיק עוד משהו, אבל השפופרת ניתקה.
***
ברור כשמש שיראל הצעירה לא רשמה כלום. חיכתה שפשוט תיגמר הבדיחה זה אפילו לא היה כל כך מצחיק ואז רצה למטה לחבר’ה ולמשחק.
“לספר להורים בערב, סתם ליתר ביטחון,” חשבה, נתנתרת אל עבר המגרש השכונתי, מוצפת שמש, בלי יום אפרורי אחד באופק.
