דודה
את דודה תמר הביאו מהכפר. היא כבר מבוגרת, קשה לה לטפל במשק לבד. אז הבת-דודה שלה, גאיה, לקחה אותה אליה לתל אביב.
הבעל של גאיה, דוד, היה אדם שקט, רזה, עם משקפיים. כל החלטה של גאיה חזקה, קולנית, בעלת נוכחות הוא קיבל בלי עוררין.
“מה, היא משפחה! דודה שלי, אין לה ילדים משלה. ואמא שלי שהייתה צעירה ממנה בשלושים שנה ונולדה לאבא שלי בנישואים אחרים כבר איננה. הלב נשבר, אמא הלכה כל כך מוקדם. חייבים לחשוב על תמר. ניקח אותה!” פסקה גאיה.
הילדים של גאיה אורי ונערה בת שמונה בשם שירה לא הכירו את הדודה תמר.
למען האמת, גם גאיה פגשה את תמר רק פעמים ספורות. לא דיברו בטלפון רק מכתבים. התברר שלדודה תמר אין שום דבר מהטכנולוגיה המודרנית.
וכעת היא כאן, איתם. קטנה, כמעט כמו גמדת (אורי בן השלוש-עשרה גבוה ממנה). שיער רך, כמו פוך של סביונים. כובע קטן לראשה. אבל העיניים כחולות בוהקות וצעירות לגמרי.
בידיה צ׳ימידן ישן ושקית רשת מהסוג שהיו נפוצים פעם. שני מזוודות בלויות.
על זרועותיה – חתול פרוותי, כתום. הוא הביט בבעלי הבית, קפץ אל הרצפה והלך לחקור.
“זה תפוז, הבאתי אותו איתי. נפש חיה. אל תקפידו,” אמרה תמר, “אתם שלי, משפחה.”
בערב ערכו ארוחה חגיגית. תמר הביאה ממטעמיה: ריבות, מלפפונים חמוצים, סלטים. הילדים של גאיה שלא אוהבים כלום לפי הטעם טרפו הכול בתיאבון מפתיע.
“גאיה, יש לכם גינה? אני אשתול הכל! לא כל הבריאות, אבל חייבים. בלי שלנו אי אפשר!” אמרה תמר.
גאיה הסבירה שאין לה גינה, ולמה צריך? הרי אפשר לקנות הכול. הם עובדים מבוקר עד ערב: היא בשתי עבודות, דוד גם. את הילדים רואים מעט. המשכנתא על הדירה עוד הרבה לשלם.
“חייבים אדמה. אל תסתכלי עלי ככה, גאיה. אדם לא יכול בלי אדמה. נקנה. נמצא דירה,” ותמר חלפה אל החדר שלה.
“נמצא, כן. אנחנו מוציאים על הכל, מוותרים על עצמנו. תמר חושבת שאנחנו עשירים, מיליונרים?” רטנה גאיה בעודה מדיחה כלים.
למחרת היה שבת. דוד התפנק במיטה וקרא עיתון. גאיה אמרה לילדים לחמם אוכל מוכן ורצתה לישון עוד קצת.
אורי ושירה צמודים למסכים. תפוז החתול ישב לידם והניע ראשו. תמר נכנסה.
“מה אתם עושים?” שאלה.
אורי ושירה התחילו להסביר ולשחק. תמר נדה בראש, ואז אמרה:
“בכפר שלנו היו כאלה, פחות מתוחכמים. אני לא הרגשתי צורך. לאמא שלכם כתבתי מכתבים, היה לי נוח. זה דבר טוב אפשר למצוא אדם בכל מקום. המצאה חשובה. טוב, תניחו ותבואו איתי!”
“למה? אנחנו משחקים!” התנגד אורי.
“איפה משחקים? עם הטלפון. לא מדברים באמת,” תמר התפלאה.
“אנחנו משחקים בפנים, בטלפון!” קראה שירה.
תמר סיפרה להם איך היו משחקים בכפר ואז גררה אותם למטבח.
כשגאיה הופיעה, נדהמה: בצלחת היה ערימת לביבות. אורי שתה תה, שירה עומדת עם תמר ומגלגלת קובה.
“תראי, אמא! פה יש אושר למי שיצא! אולי תזכי!” חייכה שירה.
מיד אחר כך הגיע דוד, נהנה מריח הבישול.
“מעכשיו כולנו נארוז קובה ולביבות בסופי שבוע! צריך אוכל אמיתי, משלנו,” קבעה תמר.
“אבל אין טעם היום אפשר לקנות הכול,” השיבה גאיה, ששונאת לבשל והמשפחה רגילה לאוכל מוכן.
“לא, אמא. בואי נכין בעצמנו. כאלה קובה לא טעמתי אף פעם!” אמר אורי.
ואז, תמר לקחה חוט גומי, כרכה סביב כיסא והראתה לשירה את משחקי הגומי של הכפר.
“מה, אתם לא קופצים כך?” שאלה תמר.
“למה? הם יוצאים החוצה, אך דבוקים לטלפון! דור עכשווי,” פלט דוד.
“לא טוב! חייבים להיות יחד. הטלפון חשוב, אבל להשתמש בו למה שצריך. להתקשר, לשלוח משהו וזהו!” אמרה תמר.
בערבים היא סרגה, תפוז החתול התמתח על הכורסה.
“אמאלה, תראי,” גררה שירה את גאיה אל המסדרון, אחר כך לאמבטיה.
תמר עמדה, מלטפת את מכונת הכביסה: “חג שמח לך, מכונת הכביסה! תשמשי אותנו שנים רבות, יקרה!”
“תמר, מה את עושה?” לחשה גאיה שחושבת שתמר מתבלבלת.
“מה? היום שמונה במרץ. מכונת הכביסה הילדה שלנו! חייבים לברך,” צחקה תמר.
“נאיבית! זה חסר חיים, תמר,” גאיה נחרה.
“הכול מבין. פעם, בכפר, לטרקטור של וסילי כמעט תקע. הוא עודד אותו והצליח לצאת. גם קוזמי תמיד מברך את הרכב שלו לפני הדרך ומכנה אותה ‘פנינה’. אתם לא יודעים כמה אתם ברי מזל! פעם היינו מכבסים ביד, המון, הולכים לנחל לשטוף. עכשיו חיים חדשים. הטלפון מועיל כשצריך. תמיד יודעים איפה הילד. מכונת הכביסה עושה הכול. המיקרוגל מחמם בשנייה,” חייכה תמר בשמחה.
היא התחילה לאסוף את הילדים מהבית ספר.
לאורי קרה לו משהו בכיתה. לא סיפר להוריו. בכה בפינה, ותמר נכנסה בהחלטיות. אורי שפך לה הכל, כמעט בלי להבין, ולמחרת לא הלך לשניים הראשונים.
בבית שקט. אפילו את תמר לא שמע.
“בטח יצאה לטייל,” חשב.
הלך לבית הספר. ליד הכיתה שמע קול מוכר! הציץ פנימה. המורה ישבה, שקט סביב. תמר ליד הלוח, מדברת בהתלהבות.
“יא חביבי! למה היא באה? יצחקו עליה!” אורי נצמד לדלת.
אבל אף אחד לא צחק. השיעור נגמר. כל החבר’ה התקבצו סביב תמר. אורי נכנס באומץ. פגש אותו איתן המקובל והמוציא לפועל.
“מה קורה, למה איחרת? תקשיב, איזה סבתא מדהימה יש לך! סיפרה לנו כל כך הרבה! חבל שאין לי סבתא. מתגעגע… מחר תמר הבטיחה לקחת אותנו לפארק, היא מבינה המון על צמחים ובעלי חיים! מסקרן!” חייך איתן.
“כן… היא כזאת,” צחק אורי ורץ לחבק את תמר.
בערב, גאיה פרצה בבכי. עייפה מהכול ואז תמר הייתה איתה.
“אל תבכי, יקירה. מה קרה? הכול במקום למה הבכי?”
“נמאס! עובדת כל כך הרבה, לא רואה חיים. דוד שלי כזה… שקט. אצל אחרים גברים אמיתיים! אני הפכתי לרפויה. אני לא כמו שהיום אוהבים,” בכתה גאיה על כתפה של תמר.
תמר נתנה לה לבכות. מזגה תה, דיברה על מה שאיבדה שלושה ילדים, כולם קטנים. בעלה חזק ויפה הלך מוקדם. מחלות, כאב, הרזיה התמודדה ובסוף עמדה.
“מה זאת האופנה הזו? כל אחד שונה. ה’ עושה אותנו בדרך אחרת. יש רזים, יש בעלי גוף. טעמים משתנים, גאיה. פעם אהבו נשים מלאות. תראי איזה יפה את שיער מתולתל, עיניים גדולות וכחולות. גוף מצוין. תעריכי מה קיבלת. יש כאלה שאין להם אפילו את זה. בדידות קשה. דוד זהב אמיתי, כולו בשביל המשפחה. הילדים אושר. השאר נפתר. טוב, שכחתי משהו. חייבים לישון,” ותמר הלכה אל חדרה.
לגאיה כבר לא רצון לבכות. מה יש לה? תמר צדקה. יש לה הכול.
יום אחד, גאיה חיכתה כרגיל לדוד מהעבודה (הפעם חופשה שלה). הוא לא הגיע.
“ילדים! אבא לא התקשר? איפה אתם?” שאלה.
אורי עמד עם קערה במטבח מאז התחיל להתלהב מבישול, ולמד להפוך לביבות באוויר.
שירה בנתה בית מכיסאות, פרשה שמיכות והושיבה בובות.
הטלפונים מונחים על המדפים, בקושי נוגעים, רק משיבים לצלצול.
גאיה ניסתה שוב ושוב “המנוי אינו זמין”.
ופתאום קפאה. תמר! איפה היא? אין את ההליכה הרגילה, היציבות.
רץ לחדרה תפוז החתול מתמתח על המיטה.
“אורי! שירה! איפה תמר?” נאנחה גאיה.
הילדים הגיעו בריצה.
“חזרנו איתה מהבית ספר. אחר כך יצאה,” לחשה שירה.
“מתי? שירה מתי?” גאיה נבהלה. שירה הנהנה בדמעות.
“אלוהים! קנינו לה נייד לא לקחה אותו. איך? היא מבוגרת! לא יכולה לבד,” גאיה התמוטטה בכורסה.
אורי כבר התלבש.
“לאן?!” רצה אחריו גאיה.
“מחפשים! אמא, לא נסתדר בלי תמר!” והתרוצץ במדרגות.
שירה נעלה נעליים ורצה אחרי אחיה.
וגאיה תוך כדי לבישת המעיל אחרי שניהם.
הם עמדו ליד הכניסה. מחייכים.
“למה?” שאלה גאיה.
הצביעו שמאלה.
משם, כשדוד בידה של תמר, פסעו יחד, תמר עם כובע מקושט בפרגים.
“תמר! הפחדת אותי! אסור, כמה שעות, מהבית! ואתה איפה היית?” גאיה נצמדה לכתף של דוד.
“הלכנו לסגור… איך זה… הדליפה!” הכריזה תמר.
“מה? איך?!” גאיה נדהמה.
“רצינו להפתיע אותך. תמר פשוט הצילה אותנו! אין מילים,” צחק דוד.
“תמר… איך היו לך כספים? לא היית צריכה,” התחילה גאיה.
“מה זאת אומרת? קודם כל חסכתי. הפנסיה שלי טובה. הייתה לי משק, כמעט לא הוצאתי כלום. ביצים, חלב, לחם שלי. שנית מכרתי את הבית. למה לי? בגוף אין כיסים. התכוונתי להשאיר לכם עדיף לתת עכשיו, שתוכלו ליהנות,” אמרה תמר בפשטות.
גאיה שתקה. עכשיו אפשר להפסיק לעבוד כל כך הרבה. יותר זמן למשפחה. איזה אושר!
“מחר נצא ליישוב לראות דירה! כבר בחרנו בית קטן!” המשיכה תמר.
“יהיה בית! איזה כיף! גינה! את הבטחת ללמד אותנו למצוא גחליליות, קליעה של סלסלות, וסודות עם זכוכית ופרחים!” הילדים חיבקו את תמר.
כולם, חבוקים, הלכו יחד הביתה.
גאיה נעצרה רגע בחוץ, הביטה לשמים, ולחש:
“תודה. תודה על תמר!”
