דודה
את דודה פַעֲמִי הביאו מהכפר. אישה מבוגרת, שהיו לה כבר קשיים לנהל את המשק לבד. אז האחיינית שלה, נָעֲמִי, לקחה אותה אליה לעיר.
הבעל שלה, אורי, לא התנגד. אורי איש שקט, גבוה ודק, עם משקפיים, שתמיד הקשיב ללא עוררין לנעֲמי בעלת הקול החזק והגוף המלא.
“זה לא אדם זר. דודה הרי. אין לה ילדים משלה. ואני בלי אמא עכשיו. אמא שלי היתה צעירה מדודה פעמי בשלושים שנה, נולדה לאבא במשפחה אחרת. ותראי איזה גורל הלכה לי אמא מוקדם כל כך, אוי. חבל על דודה! ניקח!” קבעה נעֲמי בהחלטיות.
הילדים שלה תומר ונֻעָמִית לא הכירו את הדודה. למען האמת, גם נעֲמי ראתה אותה רק פעמיים. הן לא דיברו בטלפון, רק שלחו מכתבים. מסתבר, דודה פעמי בכלל לא השתמשה בשום טכנולוגיה מודרנית.
והנה היא כאן, בביתם. קטנה, כמו גמדית (תומר בן 13 גבוה ממנה). שערה פלומתי כמו סביון, כובע קטן על ראשה. עיניים צעירות להפליא, כחולות וחודרות.
בידיה צרור וסל, כמו שהיו פעם. שני מזוודות ישנות. על הידיים חתול כתום ופרוותי. הוא הסתכל בעייפות על הדיירים וירד לחקור את הדירה.
“זה תפוז. לקחתי איתי. נפש חיה, אל תתלוננו,” דודה פעמי אמרה.
והוסיפה: “נו, כאלו אתם! קרובים שלי!”
אחר-כך היה שולחן. הזקנה הביאה איתה חמוצים ודברי ריבה מהבית. נעֲמי הופתעה לגלות שילדיה הבררנים מתנפלים על הריבה, המלפפונים, הלצ’ו והשאר.
“נעֲמית! יש לכם גינה? אשתול לכם הכל! גם אם הבריאות כבר לא כמו פעם, חייבים לגדל! אי אפשר בלי שלנו!” אמרה דודה פעמי.
נעֲמי אמרה שאין להם גינה. למה צריך? הכל אפשר לקנות, וגם אין זמן. היא עובדת בשתי עבודות, גם אורי עובד. רואים את הילדים מעט. משכנתא על הדירה, עוד הרבה לשלם.
“דירה צריך. אל תסתכלי עלי ככה, נעֲמי. אדם צריך לחיות עם אדמה. נקנה. נמצא חלקה,” אמרה דודה פעמי והלכה לחדרה.
“כן, נמצא מזגזגים, לעיתים מוותרים על הכל. דודה חושבת שאנחנו מיליונרים?” נעֲמי מלמלה תוך כדי שטיפת הכלים.
למחרת היה שבת. אורי התענג לו במיטה וקרא עיתון. נעֲמי צעקה לילדים שיחממו אוכל מוכן והחליטה לישון עוד קצת.
תומר ונֻעָמית בת השמונה תקועים מול הטלפונים.
החתול תפוז ישב לידם והניד ראשו. דודה פעמי נכנסה.
“מה אתם עושים?” שאלה.
תומר ונֻעָמית התחילו להסביר ולהראות. דודה פעמי הנהנה. ואז אמרה: “בכפר שלנו גם ראיתי כאלה. פשוטים יותר. לא החזקתי. לא היה לי צורך. לאמא שלכם כתבתי מכתבים, ככה נוח לי. זה דבר מועיל. אפשר למצוא כל אחד מכל מקום. המצאה טובה. אל תשימו לב, עכשיו תניחו ותבואו איתי.”
“למה? אנחנו משחקים!” התנגד תומר.
“איפה משחקים? אתם יושבים עם הטלפון. לא מתקשרים עם אף אחד!” התפלאה דודה פעמי.
“ככה משחקים בפנים, בטלפון!” צווחה נֻעָמית.
דודה פעמי התחילה לספר איך שיחקו בכפר, וסחפה אותם למטבח.
כשנעֲמי הגיעה, הופתעה. על השולחן צלחת בְּלִינִים. תומר מאושר שותה תה, ונֻעָמית עומדת ליד דודה פעמי ומגלגלת קְרֶפְלָך.
“תראי, אמא! יש פה מאושר! אולי תזכי גם את!” חייכה הילדה.
גם אורי נכנס, מריח בְּקֶרוּן שמחה.
“עכשיו בשבת, כולם מכינים יחד קְרֶפְלָך ובְּלִינִים! צריך לאכול משלנו!” הכריזה דודה פעמי.
“אין בזה היגיון. אפשר לקנות הכל!” התנגדה נעֲמי, שבישול לא אהבה. הביאה הכל קפוא ומוכן. המשפחה לא התנגדה עד היום.
“לא, אמא. בואי נכין בעצמנו. כאלה קְרֶפְלָך לא אכלתי!” אמר תומר.
אחר כך דודה פעמי לקחה חוט גומי, קשר אותו לכיסאות, והראתה לנֻעָמית איך קופצים גומי כמו בכפר.
“מה, אתם לא קופצים?” שאלה.
“איזה קפיצות! יוצאים החוצה והולכים עם טלפון! הדור החדש!” נהם אורי.
“לא טוב. צריך לדבר פנים אל פנים! טלפון דבר חשוב, אי אפשר בלעדיו. אבל להשתמש בו כראוי לדבר, לשלוח דברים כשצריך, וזהו!” הכריזה דודה פעמי.
בלילות, היא הייתה סורגת, ותפוז שוכב לידה על הכורסא.
“ממא, תראי!” קראה נֻעָמית.
נעֲמי יצאה למסדרון, הציצה לאמבטיה.
דודה פעמי ליטפה את מכונת הכביסה, ממלמלת: “חג שמח, מכונת כביסה! תשרת אותנו שנים רבות, יקירה!”
“דודה פעמי, מה את עושה?” לחשה נעֲמי, חוששת שהדודה השתגעה.
“מה? היום שמינית במרס. מכונת הכביסה היא בת, אז באתי לברך!” צחקה דודה פעמי.
“אבל היא לא חיה! איזו שטות!” רטנה נעֲמי.
“הטכנולוגיה מרגישה הכל, אל תגידי ככה. פעם בכפר, הטרקטור של ואסי כמעט נתקע. הוא עודד אותו, ויצא מהמקום. וכשקוזמי עולה על האוטו שלו, תמיד מברך אותה לפני הדרך וקורא לה ‘פטרוניה’. אתם לא מבינים כמה אתם ברי מזל! פעם כביסה ידנית, הליכה לנהר. עכשיו תראו כמה נוח פה, ועדיין אתם קודרים. טלפונים שמאפשרים לדעת איפה הילדים. מכונת כביסה חכמה, מיקרוגל שמחמם, שמחה דודה פעמי כשהביטה מסביבה.
היא התחילה לאסוף את הילדים מהבית ספר.
לתומר היו בעיות בכיתה. לא סיפר להוריו. כשהבכי תפס אותו בפינה, נכנסה דודה פעמי. תומר סיפר לה הכל מבלי משים. למחרת לא הלך לשיעורים הראשונים. בבית היה שקט, אפילו דודה פעמי לא הייתה.
“אולי יצאה לטייל,” חשב.
כשאחר כך הגיע לכיתה שמע קול מוכר! הציץ. המורה ישבה, שקט. ליד הלוח דודה פעמי, מספרת בהתלהבות.
“אווי, למה באה! יצחקו עליה!” תומר נדבק לדלת.
אבל אף אחד לא צחק. השיעור נגמר. הילדים הסתובבו סביב הדודה. תומר נכנס. פגש את איתן, הילד המפריע הכי גדול, שפגע בו.
“שלום, למה איחרת? דה, איזה דודה מגניבה יש לך! היא סיפרה מלא דברים. חבל, אין לי סבתא, געגוע גדול. מחר היא הבטיחה ללכת איתנו לפארק. יודעת המון על טבע ובעלי חיים! מדברת מעניין! המורה נתנה לה לדבר,” חייך איתן.
“היא כזו!” תומר חייך ורץ לחבק את הדודה.
בערב נעֲמי פרצה בבכי. נשברה מעייפות. שוב הדודה הייתה לידה.
“אל תבכי, יקירה. מה יש? הכל במקום! למה בוכה?”
“נמאס! עובדת בלי חיים. אורי שלי, כמו חלש. לאחרים גברים אמיתיים! ואני כמו בלילית! היום נשים כמוני לא באופנה,” בכתה נעֲמי על כתף הדודה.
דודה פעמי נתנה לה לבכות, מזגה לה תה.
ודיברה: איך איבדה שלושה ילדים קטנים אחד אחרי השני. איך הלך בעלה הבריא והיפה. איך נאבקה במחלה קשה, איבדה משקל, כמעט לא אכלה, אך שרדה.
“איזו אופנה זו לאנשים? ה’ יצר כל אחד אחרת. יש דקים, יש מלאים. ולטעם יש גוונים, נעֲמי. פעם נשים בריאות היו יקרות! את יפה! שער מתולתל טבעי, עיניים גדולות כחולות, גוף טוב. תעריכי מה שיש. לאחרים אין. כמה בודדים! אורי שלך זהב. אוהב אותך, הכל למשפחה. ילדים מתוקים. כל השאר יפתר. שכחתי משהו. טוב, לילה טוב!” ודודה פעמי הלכה, השאירה את נעֲמי במטבח.
נעֲמי כבר לא רצתה לבכות. מה לה? הדודה צודקת. יש לה הכל. והיא בוכה סתם.
באותו יום חיכתה נעֲמי לבעלה חופשה סוף סוף. הוא לא חזר.
“ילדים! אבא לא התקשר? איפה אתם?” שאלה.
תומר ערבב משהו בכוס. היא שמה לב לאחרונה שהוא מתעניין בבישול ולמד להפוך בְּלִינִים באוויר.
נֻעָמית בנתה בית מכיסאות, תלתה שמיכות, סידרה בובות.
הטלפונים מונחים על המדף. בשבועות האחרונים נעֲמי שמה לב שהילדים כמעט לא נוגעים בהם, רק עונים לשיחות.
נעֲמי שוב ושוב התקשרה לאורי. רק “המנוי אינו זמין”.
אז נבהלה. דודה פעמי! איפה היא? לא שומעים את קולה, לא רואים את הליכת הכפכפים.
רץ לחדרה. תפוז מתמתח על המיטה.
“תומר! נֻעָמית! איפה דודה פעמי!” נאנחה.
הילדים באו בריצה.
“באנו יחד מהבית ספר. אחר כך יצאה” לחשה נֻעָמית.
“מתי? נֻעָמית, מתי?” זעקה נעֲמי. הילדה הנהנה ובכתה.
“אלוהים! קנינו לה סלולרי, והיא שוב לא לקחה. איך? היא ממש מבוגרת!” נעֲמי התיישבה חסרת אונים.
תומר רץ להתלבש.
“לאן?” שאל אותה.
“לחפש! אמא, אי אפשר בלי דודה!” ורץ במדרגות.
נֻעָמית נעלה נעלי ספורט ורצה אחריו.
נעֲמי, מתלבשת במהירות, בעקבותיהם.
הם עמדו ליד הכניסה. מאושרים.
“מה קרה?” שאלה נעֲמי.
הראו שמאלה.
משם, כשהיא מחזיקה את אורי ביד, צעדה דודה פעמי בכובע עם פרגים.
“דודה! הפחדת אותנו! אי אפשר ככה, שעות מהבית! ואיפה היית?” נעֲמי נצמדה לכתף של אורי.
“הלכנו לסגור את איך קוראים לה הנזילה!” אמרה דודה פעמי.
“מה? איך?” רק הצליחה נעֲמי לומר.
“רצינו להפתיע אותך. דודה פעמי כבר אלופה! אין מילים, פשוט הצילה!” חייך אורי.
“דודה מאיפה כסף?” ניסתה נעֲמי.
“מה זאת אומרת? קודם כל, חיסכון. קיבלתי קצבת זקנה טובה, היה לי משק, כמעט לא הוצאתי. ביצים, חלב, לחם אפיתי לבד. שנית, מכרתי את הבית שלי. מה לי בהם? בקבר אין כיסים. תכננתי לתת לכם את הכסף. עדיף ישר, יותר יעזור,” אמרה בפשטות.
נעֲמי שתקה. אפשר סוף סוף לא לעבוד בשתי עבודות. יותר זמן למשפחה. כמה טוב!
“מחר ניסע למושב. כבר בחרנו בית!” אמרה דודה פעמי.
“בית שלנו! יופי! גינה! הבטחת ללמד אותנו לראות גחליליות, לקפל סלים, להכין סודות מזכוכית עם פרחים שקוברים ואז חופרים!” הילדים חיבקו אותה.
כולם יחד, מחובקים, הלכו הביתה.
נעֲמי נעצרה לשנייה מול הכניסה.
והסתכלה לשמיים, לח云云, ולחשה: “תודה. תודה על דודה פעמי!”
