נולד בני השני. כבר בבית החולים ביקרו אותנו קרובי משפחה נרגשים. פניהם של הסבים והסבתות קרנו מאושר, כולם איחלו לי בריאות, שמחה וכל טוב.
הורי בעלי מחזיקים דירה של שלושה חדרים, אמי ואחותי מתגוררות בבית מרווח, ואף אחד מהם לא חושב על כך שהחדר שלנו, שגודלו חמישה עשר מטר, יהיה, איך לומר, קצת צפוף.
להורי בעלי יש בית יפה במושב, גינת ירק, ונחל קרוב. הם עברו מהעיר לכפר ולא נענו לבקשותינו להחליף דירות.
רק פעם אחת אמרה לי חמותי: “אנחנו כבר בגילנו, ישנים לא טוב, לכל אחד יש את החדר שלו, ובחדר הגדול אנחנו רואים טלוויזיה ומארחים אורחים”.
אני מניחה שהיא מאמינה שאנחנו הארבעה נישן בשקט יחד, מה גם שבכי התינוק הרגיל לא ישבש מנוחתנו…
כל המחשבות האלה התרוצצו לי בראש, ונראה שגם השתקפו על פניי, כי הקרובים התחילו לדלל את ברכותיהם ונפרדו מאיתנו במהירות לכל עבר.
לאחר שנפרדתי מכולם, חייכתי בעצב לבעלי: “נו, מתי אתה חושב שנחזור הביתה?”
