שמחות מורכבות
אני בן שלושים ושמונה. בעוד חודש תצטרף לחיי בת חורגת. היא בת ארבע-עשרה.
הדרך אליה הייתה ארוכה יותר מהדרך אל איתמר. עשר שנים לפני, נישואיי הראשונים התרסקו על אבחנה קשה “אי פוריות בלתי מוסברת”.
אני לא רוצה לאמץ, נעמה, אמר בעלי בזמן שארז מזוודותיו, אני צריך ילד משלי.
מאז בניתי לי חיים שהם מבצר. התקדמות מקצועית כדירקטור אמנותי בהוצאה קטנה, דירה קטנה ונעימה בתל אביב, טיולים ברחבי הארץ עם חברים, ופינה שקטה בלב שבה הסתתרה צל של אימא שמעולם לא נולדה.
לא רציתי שוב להתחתן. אבל עם איתמר הכול היה ברור כמעט מההתחלה שני אנשים בוגרים, קצת עייפים מהשקט והבחירות הלא מדויקות, שהכירו מיד. היה בו משהו שמזכיר את גיבור ספר האהוב עליי הספר שקראתי שוב ושוב עד שהתפורר. שם לגיבורת הייתה בת מרשימה. שנים חלמתי על בת כזו, גם כשהפסקתי להאמין שזה אפשרי. ועכשיו, השמחה בשם איילת עומדת בכניסה לחיי.
פגשתי את אביה בחתונה של חבר משותף. אני, בשמלה לבנה ומושלמת, מתחמקת מהברכות ומרוויחה חיוכים מלאים, והוא היחיד שכלל לא שם לב להופעה, הגיע בחולצה פשוטה מהעבודה וכיוון ישר למטבח, כדי לעזור לדוד הכלה לתקן מקרר שהתקלקל. נפגשנו ליד הכיור אני עם כוסות ריקים, הוא עם מפתח צינורות.
מה, פליטים? חייך במרירות, מתכוון לשנינו ונעץ מבט לרעש שבא מהאולם.
האנשים היחידים עם היגיון בטווח של קילומטר, השבתי.
איתמר היה מהנדס במפעל. לא הרשים בנימוסים. היה מגיע עם פיצה ועם סיפור חדש על תקלה באתר. פעם תיקן אצלי ברז דולף, ופעם ראה אצלנו ספר על תולדות האמנות ואמר במבוכה, “אני לא מבין בזה, אבל יכולה להסביר לי משהו? איילת בשנה שעברה ממש התרגשה מהציורים של מונה במוזיאון ישראל.”
החיים איתו לא היו פשוטים. היו בטוחים. כמו נמל. אבל המתנה והאתגר האמיתי היא בתו איילת. תמיד דיבר עליה בגאווה, עם כאב כבוש, עד שפתאום הצלחתי לראות שגם אני נושאת משא דומה.
… לפני חצי שנה, איתמר, שזהיר כגבר גדול שמפחד להרוס משהו עדין, הכיר בינינו בבית קפה חמים:
איילת, זו נעמה. נעמה, זו איילת, אמר, והתחננות נשמעה בקולו המכוון לשתינו: “בבקשה, תתחבבנה אחת על השנייה”.
עמדה מולי נערה, לא ילדה. גבוהה, דקה כקנה, שיער ג’ינג’י כמו של איתמר וסנטר עקשן כמו שלו. הסתכלה עליי בסקרנות, לא בחשדנות, עם שמץ של תקווה.
נעים להכיר, נעמה, אמרה, אבא סיפר שאת עובדת עם ספרים. זה מגניב.
ואת, שמעתי שאת מציירת קומיקס, זה אפילו יותר מגניב.
זה היה גשר ראשון. בחצי שנה בנינו שביתת נשק עדינה אך יציבה: היא הרשתה לי לעזור בפרויקט ספרות (מצאתי חומרים נדירים על בלדות עבריות), אני נתתי לה לבקר את בחירות האופנה שלי (“נעמה, השמלה הזאת עושה אותך זקנה, באמת”). איתמר הביט בנו בדריכות, כמו חבלן המנטרל מוקש.
סיפורם הגיע אליי טיפין טיפין. אמה של איילת, צעירה חולמנית וחסרת מעש, לא עמדה ב”שגרה האטומה” של אימהות ועזבה כשאיילת הייתה בת פחות משנה. לא למשפחה אחרת אלא ל”דרור”, חיפוש עצמי שנמשך עד היום, עם גלויה אחת מדי פעם מארץ רחוקה.
איילת גדלה עם סבתא ואביה אוהבים אך תמיד היה חסר משהו. הבית היה חמים, אך בלי ריח עוגת שמרים של אימא תמיד הייתה בו ריקנות עצובה. ראיתי איך איילת נעמדת ליד אמהות בפארק, מסתכלת על המפגש בין ילדיהן. איך ליטפה לי את השרוול בעדינות כשהיינו יחד בקולנוע. לא דיברה על חסר, אך נכונותה לקבל אותי לחייה אמרה הכול.
לאחר שאיתמר הציע לי נישואין, נשארנו איילת ואני לבד במטבח. איתמר יצא לקריאת חירום, ואנחנו סיימנו את הפיצה.
אבא השתנה, איתך, אמרה פתאום, הוא שורק כשמתגלח.
שורק? הופתעתי.
כן, מנגן בלחישה איזה מנגינה. לפני כן היה פשוט “אבא”. עכשיו הוא אדם שמח. זה מורגש.
איילת השתתקה לרגע, ואז המשיכה בשקט:
אני שמחה. הוא צריך את זה. וגם אני… הופיעה היסוס בעיניה, גם לי זה טוב.
זה היה מחווה של אמון. בלי מילים גדולות, בלי דרמה. רק קביעת מציאות: ברכה לאביה, וחוכמה שנרכשה מוקדם מדי. ילדה שחוותה חסר, לומדת ערך של אושר. ובוחרת למען כולנו, לא נגד אף אחד. לקראת משפחה חדשה.
הבחירה הזו הטילה עליי אחריות כבדה יותר מכל שבועה. עליי להצדיק את האמון הזה. לא להפוך לאמא בין לילה זה יהיה בגידה בזיכרון שלה על אמא וסבתא. עבור איילת, דמות האם היא צל של אישה יפה שברחה או דמות קדושה של סבתא שנפטרה. אני לא זו ולא זו. אני השלישית. הזרה. האם אוכל לתת לאיילת משהו שלא קיבלה מאחרות, ושהיא תוכל לקבל מבלי לבגוד בזיכרונות?
היחס שלה אליי נראה מפוקח, מאוזן. מה יקרה כשיגיע הסער האמיתי של גיל ההתבגרות? אולי אשמע פתאום “זה לא עניינך, נעמה”. אבל היא לא אמרה זאת.
שבועיים אחרי אירוסין, אכלנו כולנו אצל איתמר. איילת שיחקה בסלט.
מחר יש פגישה עם היועצת בבית ספר, צריך חתימה.
שוב? איתמר קימט מצח, איילת, זה שטויות. את מסתדרת.
אני צריכה, ענתה, בחדות. מדברים שם על חרדות. יש לי.
שתרנו. איתמר מאמין ב”אם לא מדברים אין בעיה”, בסטואיות. הוא חי ככה שנים אחרי האבדות.
אולי באמת כדאי? התערבתי, לא מזיק.
נעמה, נושא שלי עם איילת, קולו נהיה תקיף, כמעט פוקד. אנחנו נטפל.
“שלנו”. אני לא בפנים. איילת הביטה בי בעין מבינה, לא מרושעת: “רואה?” אמרו עיניה.
בתום הארוחה, רעדתי ואמרתי לאיתמר:
“שלכם” זה מעכשיו גם שלי. אחרת תתחתן עם בייביסיטר ששותקת.
הוא התנצל, נישק את ידיי, אמר שפחד. אך הצלקת נשארה. וגם הפחד.
שמלות לחתונה הלכנו לבחור יחד, שלושתנו. איילת מדדה שמלה כחולה, הסתובבה במראה ואמרה:
גם אמא שלי, בתמונה היחידה שלה, לבשה כחול.
זיכרון פשוט, אך איתמר קפא מיד. כל הערב היה דומם. בלילה, בבכי, שאלתי אותו: “אתה עדיין אוהב אותה?” שתק. “אני אוהב את הזיכרון שלה. שונא את זו שנטשה את איילת”.
זו הייתה השיחה הכי כנה. בכינו. מהפחד מהעבר, שכולנו צריכים לשאת.
שבוע לפני המעבר, עזרתי לאיילת לארוז ספרים. מתוך מחברת ישנה נפל סקיצה רישום בשחור-לבן: אני יושב במטבח אצל איתמר, עם כוס, מביט אל החלון. ממעל מצויר שמש סגנוני, קרניו נוגעות בדמות.
הגשתי לה את הרישום בשתיקה. איילת הסמיקה:
זה… רק תרגול.
דמעות זלגו לי:
אני מפחדת, איילת, אמרתי פתאום, מפחדת לפגוע בך או באביך. מפחדת לא להצליח.
הנערה הסתכלה עליי, ובמבטה לא היה שיפוט של מתבגרת, אלא הבנה של חברה לצער:
גם אני מפחדת… מפחדת שתתאכזבי מאיתנו. מהבלגן שלנו, מההרגלים שלנו… מהיועצים שלי. אבל… נשמה עמוק, נמאס לי לפחד לבד. אבא עייף מזה. אולי ננסה לפחד ביחד? לפחות לא נעמיד פנים שלא.
זה היה ההסכם האמיתי. לא על אהבה מושלמת, אלא על התגברות משותפת על הפחד.
… בקרוב תהיה לי בת. היא בוגרת, מורכבת, עם כאב וזיכרונות. אני פונה אליה לא עם מתכונים מוכנים, אלא עם ידיים ריקות ולב מלא. מוכן לקוצים וגם לפרחים. מוכן להקשיב, לטעות ולבקש סליחה. ככה נראים חיים.
אני רוצה להיות מבוגר אמין עבורה. נמל. מישהו שאפשר לשאול אותו מה שלא נעים לשאול את אבא. שאהיה לצד איילת, לא מול איתמר אלא ביחד, פשוט להיות.
השיעור שלי: קשה ומורכב להיות שמח באמת. אבל מי שמוכן לפחד יחד, אולי גם ימצא יחד תקווה וסיפוק.
