שמונת השנים שחייתי בנישואים עם בעלי וואלה, הייתי בטוחה שהוא בחור רגיל. אבל כשהתחלנו בתהליך הגירושים, פתאום כל הרפש יצא החוצה. היום אני נגעלת ששרדתי איתו כל כך הרבה זמן, אבל היי לפחות נפטרתי.
הכרנו שנה לפני שהתחתנו, אז בסך הכול בילינו יחד תשע שנים. כמו בכל משפחה, קרו מיליון דברים. ריבים, פיוס, רגעים טובים, רגעים שפחות חשבתי שזה נורמלי ויש חיה כזאת, “חיים של כולם”. ההורים שלי גם עברו דבר או שניים, אבל סוג של צולחים ביחד כבר חמישים שנה.
יש לנו ילד בן מתוק, היום הוא בן שש. בגירושים היה בן חמש. בעלי אפילו לא ניסה לטפל בו. “הוא קטן מדי,” הוא אמר, “כשהוא יגדל אני אראה אותו יותר.” בינתיים, אמא תשבור את הגב.
גם בקטע של הבית חס וחלילה שיעזור. במקרה הטוב יוריד את הזבל או ישטוף כלים (וגם על זה אני צריכה להדליק חגיגת הודיה). ככה אמא שלו לימדה עבודות נשים, גבר אמיתי לא עושה.
והחמות? אל תשאלו. מזל שהיא גרה בחיפה ורק שלוש פעמים בשנה מגיעה לבלבל בביצה. מספיק גם ככה. כל שנה ביני לבין בעלי היה “מריטינג מחדש”, ואחרי כל סבב באה אמא שלו להפעיל ריסט עם איזה נוסטלגיה מהזמן של סבא רבא, ומתפוצץ הבית מחדש.
מה שהכי שיגע אותי זה הדיבורים שלה על “המפרנס” ו”עקרת הבית”. כאילו, תרגיעי אני חשבון הבנק של המשפחה. המשכורת שלי מכניסה פי שתיים משלו. אז מי כאן ה”מפרנס” ומי ה”מאכיל מאמות”?
בשנה האחרונה בעלי ממש כבר לא עבד. חשבתי שאחרי הקורונה, כשהעסק שלו איכשהו נשאר, נגמרה התקופה הגרועה. לא ולא. העסק טבע, כולם קיבלו ידידותי לדרך. הוא התחיל “לחפש עבודה”.
אבל זה רחוק מדי, זה לא משלם טוב, פה אין לו ניסיון, פה הבוס לא משהו… בקיצור, במקום עבודה הוא חפר בלוחות דרושים ואני שיחקתי ב”סופר אמא”: עובדת בשני משמרות, אוספת את הילד מהגן ורצה הביתה לסיבוב שני בצוללת השטופה-חצי-נקייה-חצי-מטונפת שלנו. ולמה הוא לא עוזר בבית? כי הוא “שולח קורות חיים” ו”אולי מחר ראיון”.
פלא שלא התחרפנתי? רבתי, צעקתי, טרקתי דלתות, ישנתי אצל חברות. נתתי לו כמעט צ’אנס אחרון, הוא פספס גם אותו.
בסוף נשבר לי. ארזתי לו תיק, העפתי אותו מהדירה (שלי, שנתנו לי ההורים לפני שהתחתנו), ופניתי לעורך דין. הוא ניסה להתחנף, אבל נשברתי. מספיק.
התגרשנו ומאז ועד היום הוא לא נח לרגע. הוא ואמא שלו משפריצים עליי רפש לכל הכיוונים. אצל כל בני הדודים והדודות הפכתי לשטן, אבל למען האמת לא אכפת לי כבר. אבל כשהוא מתקשר להורים שלי, מספר שקרים ומכפיש, זה כבר מוגזם. הם אנשים מבוגרים לא צריכים את הבלאגן הזה בגילם.
אה, וגם בזמן שלא הייתי בבית, הוא פתח את הדלת עם מפתח שלו, אסף לאפה מחשב נייד, מעיל, מיקרוגל וזהב. ברוך הבא לישראל, אין קבלות אין משטרה. לא ידעתי שיגיע לרמה הזאת הייתי צריכה להחליף מנעול.
אבל הפאנץ’ האמיתי הגיע בבית המשפט למזונות. הוא דרש בדיקת אבהות “אני לא מאמין שהילד שלי”. עניתי “נכון, הוא לא שלך” (סתם זרקתי, אבל הבעת הפנים שלו ושל אמא שלו היה שווה הכל). נו שויין, עכשיו הוא הוסר מתעודת הלידה של הילד ואני חופשיה כבזלת.
קראתי סיפורים על אבות שלא נותנים לאמהות לזוז מהבית, מאיימים עליהן וחיים בלי חיים. לי הכל נפל לידיים הוא אפילו עשה לי טובה עם הפול גז לאחור.
הקטע? אפילו הוא ואמא שלו יודעים שהבן שלנו דומה לו כמו שתי טיפות מים, אבל אין לי עניין שהם יראו אותו. ועל פי החוק עכשיו הם כלום, כלום ושום דבר! הילד שלי, ההחלטה שלי. מזונות? עזרה מהם? מי צריך.
