שמחות מורכבות
אני בת שלושים ושמונה. בעוד חודש תהיה לי בת. היא בת ארבע עשרה.
הדרך אליה הייתה ארוכה יותר מהמסלול לתומר. לפני עשר שנים, הנישואים הראשונים שלי התנפצו על הגדר Diagnosis שנקרא “אי פוריות בלתי מוסברת”.
אני לא רוצה לאמץ אף אחד, נעמה אמר בעלי כשעזב אני רוצה ילד משלי.
מאז, בניתי לעצמי חיים מבצר. קריירה מוצלחת כארט-דירקטורית בהוצאה לאור קטנה בתל אביב, דירה חמימה, טיולים עם חברות. וגם פינה שקטה וחסויה בלב, שסגורה אפילו בפניי זו שבה משתקפת הדמות של אמא שמעולם לא נולדה.
להתחתן שוב? לא רציתי. אבל עם תומר, הכל היה מובן כמעט מההתחלה. שני אנשים בוגרים, שחוקים משהו מהבדידות ומהבחירות הלא מוצלחות, מצאנו זה את זו מהר. הרגשתי שהוא יצא מתוך ספר הכתיבה שלי שם לגיבורה יש בת נפלאה. שנים חלמתי על בת כזו, אפילו כשכבר הפסקתי להאמין שזו אפשרות. עכשיו, האושר הזה בשם עדי עומד בפתח החיים שלי.
פגשתי את אביה של עדי בחתונה של חברה. אני בשמלה מושלמת, מתחמקת בעדינות מכל הטוסטים על “אושר משפחתי”. הוא הגבר היחיד באולם, הגיע עם חולצת עבודה נקייה אבל ברורה, מתחבא במטבח ועוזר לדוד הכלה לתקן מקרר תקול. נפגשנו ליד הכיור: אני עם כוסות ריקות, הוא מחזיק מפתח שוודי.
מה, אנחנו פליטים? חייך, רומז לנו ולרעש שמסביב.
אנחנו השפויים היחידים בטווח עשרות קילומטרים השבתי בחיוך.
תומר הוא מהנדס מכונות. לא היה בו חיזור רומנטי נוצץ הוא הגיע עם פיצה וסיפור חדש על “פשלות של שרברבים באתר”, תיקן לי את הברז הנוזל בבית, ופעם כשראה אצלי ספר על תולדות האמנות העיר: “אני לא יודע בזה כלום, אבל אם תרצי, תראי לי עדי בשנה שעברה השתגעה מהמונֵה במוזיאון תל אביב”.
איתו לא היה קל. היה יציב. כמו עוגן בנמל. אבל המתנה הגדולה באמת הייתה בתו, עדי. תומר תמיד דיבר עליה בגאווה נוגה, עם כאב קמוץ, עד שהמשא שלי הפך פחות ייחודי.
… לפני חצי שנה, תומר הציג אותנו בחרדה של גבר חזק שמפחד לשבור משהו עדין בבית קפה קטן:
עדי, זאת נעמה. נעמה, זו עדי אמר, ובקולו מתחננות לכולנו: “תנו אחת לשנייה צ’אנס”.
מולי עמדה נערה ולא ילדה מבט צלול, גבוהה, עדינה, שיער חום עם ניצוץ אדום כמו של אבא, וסנטר עקשן מאותו מקור. היא בחנה אותי בסקרנות, לא בחשדנות אלא עם תקווה עדינה ושקטה.
נעים להכיר, נעמה אמרה אבא סיפר שאת עובדת עם ספרים. זה מעניין.
ואת, שמעתי שאת מציירת קומיקסים, זה בכלל מדהים!
זה היה הגשר הראשון שלנו. במשך חצי שנה בנינו שלום עדין אך מוצק. היא נתנה לי לעזור בפרויקט ספרות (מצאתי לה חומרים נדירים על בלדות ימי ביניים). אני הרשיתי לה לבקר את הבגדים שלי (“נעמה, השמלה הזאת עושה אותך מבוגרת, תכלס”). תומר הסתכל עלינו באימה, כמו חבלן מול מטען חבלה.
בפיסות קטנות הכרתי את הסיפור שלהם. אמא של עדי צעירה, רומנטית, לא ממש מעשית לא עמדה בשגרה של אמהות ועזבה כשהייתה בת שנה. לא למשפחה אחרת, אלא “לדרור” חיפשה את עצמה, מסע שנמשך עד היום ומשאיר גלויות ממקומות אקראיים. את עדי גידלו אבא וסבתא אוהבים, אבל… בית בלי אמא דומה לבית ללא ריח עוגה חמים ומחבק, אך במרכזו יש חלל חרישי ובלתי מוסבר. הרגשתי את החלל הזה ראיתי איך עדי מסתכלת על אמהות שמחכות לילדים בביה”ס, ואיך היא מלטפת את שרוול הסוודר שלי כשאנחנו יחד בקולנוע. היא לא דיברה על חסר. אבל הנכונות השקטה להכניס אותי אמרה הכל.
פעם, אחרי שתומר הציע לי נישואין, נשארנו עדי ואני לבד במטבח. תומר זז לחירום, אנחנו מסיימות את הפיצה.
אבא נהיה… אחר איתך אמרה פתאום הוא שורק כשהוא מתגלח.
שורק? השתעשעתי.
כן, איזה מנגינה… הוא היה רק “אבא”, עכשיו הוא… אדם שמח. זה מורגש.
עדי שתקה, ואז שיחררה:
אני שמחה. זה חשוב לו. ולי… שהתה רגע, הרימה אליי עיניים גם לי.
זו הייתה מחווה של אמון. בלי הצהרות, בלי דרמות. רק עובדה, שבה יש הכל ברכת אב, וחכמה מוקדמת שנולדה מהחסר. ילד שחסר לו משהו חשוב נהיה לפעמים חכם מדי, לא לפי גילו. עדי הבינה את ערך שמחת אביה, וכך גם עבורה. הבחירה הייתה לא נגד, אלא בעד. בעד כולנו, בעד משפחתנו החדשה.
הבחירה הטילה עליי אחריות גדולה מכל שבועה בחופה. נדרש ממני להצדיק את האמון הילדי הזה. לא לנסות להיות “אמא” ביום אחד זה יהיה בגידה בזיכרון של אמא וסבתא. הדמות האימהית הייתה בעיני עדי או רוח של אישה יפה שברחה, או צל קדוש של הסבתא ואני לא זו ולא זו. אני השלישית. זרה. האם אוכל לתת לעדי את מה שלא נתנה הראשונה, והיא תוכל לקבל, בלי לבגוד בזכר השנייה?
היחס המיוחד שלה נראה מתוכנן מאוד. מה יהיה כשיגיע סופת גיל ההתבגרות? איך אעמוד בפני משפט כמו: “זה לא עניינך, נעמה”. אבל את המשפט הזה לא אמרה היא.
שבועיים אחרי האירוסין, אכלנו כולנו בבית של תומר. עדי דקרה את הסלט באדישות:
מחר יש פגישה עם יועצת בביה”ס. צריך לחתום על אישור.
שוב? תומר נאנח דיברנו על זה, זה שטויות. את מסתדרת.
אני צריכה היא אמרה בהחלטיות ידברו על חרדות. יש לי.
דממה כואבת. תומר מאמין ב”לא לראות זה לנצח”, בסטואיות. כך חי שנים אחרי האבדות.
אולי באמת כדאי? ניסיתי להכניס את שתי האגורות שלי לא יזיק.
נעמה, זה עניינים של עדי ושלי הקול היה קשוח, כמעט הוראה נטפל.
“שלנו”. אני מחוץ למעגל. עדי הסתכלה עליי לא בניצחון, אלא בהבנה: “רואה?”
בסוף הארוחה אמרתי לתומר, רעד בקול:
“העניינים שלכם” הם גם שלי עכשיו. אחרת אתה מתחתן עם מטפלת שתקשה בפינה.
הוא התנצל, נישק אצבעות, הבטיח שפחד. אבל נשאר צלקת. ונשאר הפחד.
את שמלת הכלה הלכנו לבחור שלושתנו. עדי מדדה שמלה כחולה, וכשהסתובבה מול המראה אמרה:
אמא בתמונה ההיא גם בכחול.
שלווה של עובדה, אבל תומר כאילו קפא, פניו אבן. כל הערב היה מרוחק. בלילה, בכי, שאלתי: “אתה עוד אוהב אותה?” שתק ארוך. “אני אוהב את הזיכרון של איך הייתה. שונא את זו שעזבה את עדי”.
זו הייתה השיחה הכי אמיתית. שנינו בכינו. מהפחד ממשקל העבר שנצטרך לשאת שלושתנו.
שבוע לפני ההעברה, עזרתי לעדי לארוז ספרים. מתוך מחברת ישנה נפל סקיצה ציור שחור-לבן. אני בתמונה, יושבת במטבח של תומר, מחזיקה כוס, מביטה בחלון. מעל, מצויר שמש סגנוני, קרניו נוגעות בדמות.
נתתי לה את הציור בשקט. עדי הסמיקה:
זה… רק תרגול.
עיני דמעו:
אני מפחדת, עדי התוודיתי לפגוע בך או באבא שלך. לפספס.
היא הסתכלה בי, ולרגע לא הייתה שם התנשאות של מתבגרת אלא הבנה של חברה לצער:
גם אני מפחדת… שתתאכזבי מאיתנו. מהבלאגן, מההרגלים שלנו… מהיועצות שלי. אבל… נשמה עמוק נמאס לי לפחד לבד. אבא עייף. אולי ננסה לפחד יחד? או לפחות לא להעמיד פנים שאנחנו לא.
זה ההסכם האמיתי שלנו. לא אהבה מושלמת, אלא התמודדות משותפת עם הפחד.
… בקרוב תהיה לי בת. היא בוגרת, מורכבת, עם כאב וזיכרון. אני מגיעה אליה לא עם מתכון אמהי מושלם, אלא עם ידיים ריקות ולב מלא. מוכנה לא רק לפרחים, אלא גם לקוצים. מוכנה להקשיב, לטעות ולבקש סליחה ככה נראים החיים.
רוצה להיות המבוגר האמין שלה. נמל. אחת שאפשר לשאול אותה מה ששואלים בבושה אבא. שתהיה לצידה, לא נגדו אלא יחד איתו. שפשוט תהיה…
