השכנה נכנסה בערב ראש השנה: “אפשר להיות אצלכם חצי שעה? לא קיבלתי משכורת, בבית ריק, אפילו לילדים אין מה להציע עם התה. אני יושבת לבד עם הילדים, הם כל כך רוצים להרגיש חג…”

בערב ראש השנה, נכנסה השכנה לדירה:
אפשר להיות אצלכם חצי שעה?
השכר לא נכנס.
בבית אין כלום, אפילו לילדים אין מה להביא עם התה.
אני לבד עם הבנים, הם רוצים חג…
תמר עמדה ליד הכיריים ובסיפוק בחנה את הברווז עם התפוזים שיצא זה עתה מהתנור.
הריח היה כזה, שרצתה לעצום עיניים ופשוט לנשום אותו.
מהבוקר עמלה על הברווז שיפכה מיץ, דאגה לטמפ’, לא זזה מהמטבח.
והתוצאה מושלמת.
דוד, בוא תסתכל!
קראה לבעלה.
דוד יצא מהחדר, שרק ומלמל:
תמר, זה ברווז של מסעדה!
ברור, חייכה בגאווה.
עכשיו אעביר לצלחת, אקשט ויהיה חגיגה לעיניים.
בזהירות העבירה את הברווז לצלחת חרס גדולה, פיזרה סביבה פרוסות תפוזים, שמה ענפי רוזמרין טריים.
הכל היה נראה כמו מתוך מגזין אוכל.
השולחן כבר היה ערוך: שלוש סלטים סלט ביצים, סלט תפוחי אדמה עם ירקות, סלט יווני, כריכים עם ריבה, גבינות ופסטרמות יוקרתית, קערת פירות ענבים וקיווי.
בצד עמד מגש עם קציצות ותפוחי אדמה תירושיים.
אנחנו מארחים אירוע?
צחק דוד.
לא, ענתה תמר.
פשוט רוצה להתחיל שנה באווירה טובה.
עבדנו קשה, מגיע לנו.
דוד חיבק אותה:
מסכים.
מזמן לא חגגנו ככה.
בשנים האחרונות הם חסכו לכל דבר אפשרי לשיפוץ בעיקר.
עכשיו השיפוץ מאחוריהם, ההכנסה התייצבה, וסוף סוף אפשר להרשות לעצמם ערב חגיגי.
תמר סידרה בעדינות את הכלים, הוציאה את כוסות הקריסטל מהארון, התייחסה לכל פרט.
הכל צריך להיות יפה וחגיגי באמת.
עד עשר בלילה השולחן היה מוכן.
שניהם החליפו בגדים, התיישבו זה מול זו.
דוד מזג משקה קל.
אז, לחיים לנו?
לחיים.
הם השיקו כוסות.
תמר טעמה מהסלט מצוין.
דוד לקח מהברווז והציף אותו:
איזה טעם!
תמר, את קוסמת!
זה ריגש אותה; השולחן הזה, הערב החמים, הרוגע והאפשרות לעצור הרגישו כמו אושר אמיתי.
ברבע לאחת עשרה צלצל הפעמון.
השניים הביטו זה בזה.
מי יכול להגיע בשעה כזו?
דוד פתח.
בפתח עמדה השכנה מיכל, עם שני הבנים חיוך עייף, עיניים אדומות.
דוד, סליחה שזה אמרה בלחץ.
אפשר להיות אצלכם קצת?
ממש קשה לי.
מה קרה?
שאל בדאגה.
הכל ביחד מיכל נחנקה מדמעות.
לא קיבלתי שכר, עבדתי כעצמאית ולא שילמו.
בבית אין כלום, אפילו תה פשוט.
הבנים ציפו שחברות שלי יבואו אף אחת לא הגיעה.
הם רוצים חג…
הבנים היו שקטים, רזים, עם בגדים פשוטים.
דוד התבלבל.
לגרש שכנה עם ילדים בליל ראש השנה?
תיכנסו, אמר סוף סוף.
אקרא לתמר.
תמר יצאה מהמטבח וידעה מיד: הערב השקט נגמר.
שלום מיכל ילדים.
סליחה שחדרנו ככה, מיכל ניגבה דמעות, ממש אין לנו לאן.
תמר הביטה בילדים.
עיניהם ננעצו בשולחן, בריחות המטבח.
שבו לשולחן, אמרה, נאנחת.
המבקרים נכנסו והכל השתנה.
אמא, תראי כמה אוכל!
התלהב הבן הבכור.
אפשר ריבה?
מיד ביקש הצעיר.
שבו, אמרה תמר בקצרה.
הבנים התיישבו.
הגדול תפס גוש ברווז ביד:
תמר, אפשר?
לא חיכה לתשובה והתחיל לאכול.
הצעיר טרף כריכים עם ריבה.
טעים!
קרא שמח.
אמא, אפשר עוד?
מיכל לא בלמה אותם ואף העמיסה בעצמה:
תאכלו, ילדים, תאכלו.
בבית אכלנו מקרוני צריך לאכול כמו שצריך.
הנערים אכלו מהר ובחמדנות.
הגדול סיים חצי מהסלט ביצים, הצעיר סיים את הריבה.
מיד עברו לגבינות, פסטרמות, פירות.
תוך כמה דקות, נעלם הכל.
תמר הביטה, כאילו מחלום רע.
דוד ניסה לרכך:
איזה תיאבון יש לכם, ילדים!
אבל אף אחד לא הקשיב.
הם הגיעו אל הברווז.
נתח אחר נתח נעלם.
יש לחם?
שאל הבן הגדול.
תמר הביאה לחם בשקט.
מיד עשו כריכים לעצמם.
מיכל המשיכה לטעום מכל דבר סלטים, ברווז, קציצות.
סליחה, אמרה בפה מלא, אבל הילדים רעבים, את מבינה.
כעשרים דקות אחר כך, השולחן החגיגי היה כמעט ריק.
סלטים, ברווז, ריבה, גבינות, בשרים, פירות נעלמו.
תמר נותרה קפואת פנים.
יומיים של עבודה במטבח, כסף, מאמץ ותקווה לערב שקט עם דוד הלכו בדרכם.
לקראת חצות, מיכל קמה:
צריך ללכת כבר.
תודה ענקית!
ממש הצלתם אותנו!
הבנים התארגנו.
הצעיר לקח עוגייה ושאל:
אפשר לקחת את זה?
קח, ענתה תמר בייאוש.
המבקרים הלכו והשאירו ברכת שנה טובה.
הדלת נסגרה.
תמר ודוד עמדו, מביטים על מה שבתוך חצי שעה הפך משולחן חגיגי לשולחן ריק.
רק פירורים, קערות ריקות, פירות נעלמו לגמרי.
נשארו כמה קלמנטינות.
ראית?
שאלה תמר בשקט.
ראיתי, ענה דוד.
בשלושים דקות אכלו הכל.
כל מה שהכנתי ביומיים.
תמר…
אפילו לא הודו באמת.
רק טרפו, דרשו עוד.
דוד חיבק אותה.
תמר לא בכתה, רק התבוננה בצלחות הריקות, מנסה להבין.
תחת צלצול השעון, הרימו כוסית.
אבל החג נעלם, גם מצב הרוח.
למחרת, תמר פינתה וסידרה; שטפה כלים, אספה שאריות בודדות.
תשמע, דוד, אמרה, אני מבינה שלאנשים יש קשיים.
מבינה שלא שילמו לה.
אבל למה לא אמרה לבנים: “די, זה לא שלנו”?
לא יודע, משך דוד בכתפיו.
אולי באמת היו רעבים.
רעב זה דבר אחד, ענתה תמר, חמדנות זה אחר.
הם לא אכלו הם טרפו, כאילו לא יראו אוכל יותר.
דוד שתק, ותמר המשיכה:
ומיכל…
מתלוננת, עושה עצמה מסכנה אבל בעצם מסדרת להם עוד.
חשבה עלינו?
מה אנחנו נאכל?
בערב הראשון של השנה, תמר פגשה אותה במעלית.
מיכל חייכה חיוך גדול:
תמר, שנה טובה!
תודה שוב על האירוח אתמול!
תמר הביטה בפניה המותרים ומשהו בתוכה נסגר.
שלום, אמרה בקיצור והמשיכה.
מיכל הביטה במבט מופתע.
תמר חזרה הביתה.
פגשת את מיכל?
שאל דוד.
פגשתי.
ומה?
יותר לא אדבר איתה.
שתמצא תורמים אחרים.
עבר שבוע.
תמר נתקלה במיכל כמה פעמים, בכל פעם התעלמה.
מיכל ניסתה לפנות בתמר שותקת.
תמר, אולי די עם זה?
אמר דוד.
אני לא נעלבת, ענתה בשלווה, פשוט למדתי: רחמים הם עצה רעה.
ריחמנו, הכנסנו.
קיבלנו שולחן ריק וחג מקולקל.
אבל באמת יש להם קשיים…
דוד, הביטה ברצינות, קשיים לא נותנים רשות לאבד מצפון.
אפשר היה לבקש תה, מעט אוכל.
הם טרפו הכל, אפילו לא התנצלות אמיתית.
דוד נאנח לא ניסה להמשיך.
עבר חודש.
היחסים לא חזרו לשגרה.
תמר רק אמרה שלום במילים קצרות, לפעמים לא הסתכלה.
מיכל התלוננה לאחרים שתמר “נהייתה יהירה”, אך לתמר לא היה אכפת.
את ראש השנה ההוא היא לא תשכח לעולם שולחן ריק, פנים מרוצים של אורחים לא קרואים, הרגשה ריקה.
והחלטה: לא לפתוח את הדלת לכאלה, שמבלבלים אירוח עם ניצול.
חג, לפעמים, הוא הזדמנות לבחור להיות טוב ולשמור על גבולות.
ומי שאינו מכבד את בתך, לא ראוי להיכנס אליה.