אני באה ממשפחה מרובת ילדים, עם אבא, אמא, אח גדול, שתי אחיות ואני. גרנו בדירת שלושה חדרים מרווחת בתל אביב, ואבא שלי בנה לנו בית קיץ גדול במושב בגליל. למרות כל זה, לא היינו אף פעם משפחה מגובשת באמת. הילדים, ובעיקר הבנות, היו מסתכסכות ללא הפסקה. כשהתבגרנו, היחסים לא השתפרו התרחקנו והריבים הפכו תכופים יותר.
האח שלי היה הראשון שעזב את הבית. אחרי שסיים את השירות בצה”ל, התחתן והפך לאיש מכובד, אבל אשתו, מסיבות שלה, מעולם לא אהבה את המשפחה. נולדה להם בת, וההורים ניסו לבקר את הנכדה, אך היחס הקר של הגיסה הפך כל ביקור למעמסה. עם השנים, הקשר הזה נעלם לחלוטין, ובשבע השנים האחרונות בכלל לא רואים אותם.
הבת הבכורה, תמר, התאהבה בשנה הראשונה באוניברסיטה בשחקן צעיר, עזבה את הלימודים ובמשך שלוש שנים נדדה איתו ועם הלהקה שלו בין ערים בישראל, מקווה שיצליחו. בסוף רבו והוא נטש אותה בירושלים. ההורים ניסו לעזור לה, אך גאוותה מנעה ממנה לקבל תמיכה. בתחילה גרה בדירות שכורות או אצל חברים, ולבסוף הודיעה לנו שהתחתנה אבל מאז כבר עשר שנים לא פגשנו אותה וכל פרט על חייה בגדר שמועה.
האחות השנייה, מיכל, תמיד הייתה מרכז העניינים בבית. אולי זה היה בזכות יופיה המיוחד. לא הצטיינה בלימודים, אך נראה כי האמרה שלה הייתה תמיד: “הערך של אדם נמדד בגודל הארנק שלו.” מיד לאחר התיכון התחילה לצאת עם בנו של איש עסקים מצליח, אך כעסקיו התרסקו, עברה, ללא היסוס, לחבר אחר שהיה במצב כלכלי טוב יותר. הם גרים יחד כבר חמש שנים ויש להם בן.
ואני חיי רחוקים מהשקט. אחרי סיום האוניברסיטה, התחתנתי והבאנו לעולם בת. אך בעלי התמכר לאלכוהול, ונאלצתי להתגרש. במקביל, הורי התמודדו עם בעיות בריאות קשות ועמדתי לבד, קורעת עצמי בין טיפול בהם וטיפול בבת שלי. אחים שלי מעולם לא הציעו עזרה, אבל בעניין הירושה לכולם יש טענות ברורות. אבא העביר אליי מזמן את בית הקיץ במושב, אך לדעתי, לי מגיעה גם חלק בדירה.
עם השנים הבנתי משפחה היא לא רק דם או רכוש, אלא בחירה יומיומית בקשר, אכפתיות ואחריות. לא תמיד אפשר לבחור את משפחתך, אבל תמיד אפשר לבחור להיות שם בשביל מי שצריך אותך.
