בשנה החדשה נכנסה השכנה: “אפשר להיות אצלכם חצי שעה? לא קיבלתי משכורת, בבית ריק, אפילו אין מה לתת לילדים עם התה. אני יושבת לבד עם הבנים, הם רק רוצים חג…”

יומני, 31 בדצמבר
השנה רציתי באמת להרגיש את ערבי החג, לא סתם לסמן וי.
עמוס ואני סוף סוף סיימנו את השיפוץ בדירה חלום שחסכנו עבורו שנים וההכנסות התחילו להתייצב.
הגיע הזמן לעשות חג כמו שצריך, להרגיש שאנחנו חיים ולא רק רצים אחרי הזמן.
בבוקר, עמדתי מול התנור והריחתי את הברווז עם תפוזים: ריח חזק ומסחרר, כזה שגורם לך לעצום עיניים ולהרגיש שהחיים מתוקים.
מהבוקר אני מעדנת ומטפלת בו, כל הזמן מוודאת שהכול מדויק, שלא יתייבש מדי.
היה לי חשוב שיהיה מושלם.
עמוס, תבוא רגע!
קראתי לו מהמטבח.
הוא הגיע, הביט בברווז, ציחקק ואמר:
רמה של מסעדה, אסתר!
חייכתי בגאווה רציתי שיראה שכמו תמיד, אני דואגת שיהיה חג כמו שצריך.
העברתי את הברווז בזהירות לכלי קרמיקה גדול, קישטתי בתפוזים ובענפי זעתר.
הכול נראה כמו תמונה משבועון אוכל יוקרתי.
השולחן כבר היה מלא: סלטים ישראליים, פיתות וזיתים, בורקס, גבינות משובחות, נקניקים, מגש קציצות וקישואים, וגם פירות ענבים וקלמנטינות.
הכל מסודר יפה, הכל לארוחת חג זוגית מושלמת.
מה זה, אנחנו פותחים אולם אירועים?
צחק עמוס.
לא, השבתי בשקט.
פשוט מגיע לנו סוף סוף ערב נעים, בלי דאגות.
כל השנה עבדנו קשה.
הוא חיבק אותי:
את צודקת.
מזמן לא הרגשנו חג אמיתי.
בערב, כשהכול היה מוכן, העברנו שמפניה לכוסות קריסטל ותיקים.
ישבנו מול השולחן והרגשתי שלווה, התרגשות של לפני חג.
נוגעים בכוסות, מרימים לחיים:
אז, לחיים.
לחיים.
התחלנו לטעום מהסלטים, הברווז יצא מדהים!
עמוס מחמיא ונהנה, אני מרגישה שהשקתי את היום לתפארת.
ואז, בדיוק כשהשעה הייתה אחד-עשרה, צלצול בדלת.
עמוס הלך לפתוח.
בפתח עמדה השכנה שלי, מיכל, עם שני ילדיה.
היא נראתה מוטרדת, עיניים אדומות ובגדיהם בלויים.
עמוס, סליחה שאני ככה…
גמגמה מיכל אפשר לכמה דקות?
אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
מה קרה?
שאל בדאגה.
המשכורת לא נכנסה, עבדתי בלי חוזה דפקו אותי רגע לפני החג.
בבית אין כלום, אפילו עוגיות אין לילדים לערב חג.
הבטחתי להם שיבואו אליי חברות אף אחת לא הגיעה…
והם רוצים חג…
הילדים עמדו מאחוריה, שקטים, מלאי תקווה.
לעמוס היה קשה לסרב, לבו התרכך.
לזרוק אותם החוצה בליל חג זה לא אנושי.
תיכנסו, אמר.
אני אביא את אסתר.
כשיצאתי מהמטבח וראיתי אותם, ידעתי כבר: לחג השקט שלי שלום.
שלום מיכל…
שלום, ילדים.
אסתר, סליחה שנפלנו עלייך ככה, היא מחתה דמעות.
אין לנו איפה להיות, רק קצת, בסדר?
הבטתי בילדים: עיניהם תקועות בשולחן, בריח ובאוכל.
תיכנסו, אמרתי, לא יכולה לסרב.
וככה, תוך דקה, הכל השתנה.
אמא, תראי כמה אוכל!
התפלא הבן הגדול.
אפשר קוויאר?
שאל הקטן, בלי לחכות לתשובה.
שבו, אמרתי בקצרה.
הגדול לקח את הברווז בלי לחכות, הקטן מעיף בורקסים לפה.
אוכלים בתאטרף.
טעים!
צעק הקטן.
אמא, אפשר עוד?
מיכל לא הפנתה אותם, להפך, היא הגישה לילדים ומילאה להם צלחות:
תאכלו, ילדים, תאכלו.
בבית היה רק פסטה, פה לכל הפחות חג.
הילדים אכלו מהר, בלי שקט.
תוך רבע שעה נעלם חצי מהסלטים, הלך כל הקוויאר, מבחר הגבינות והנקניקים.
לא נשאר דבר.
עמוס ניסה למתן:
איזה תיאבון יש לכם!
אף אחד לא הקשיב.
הם טרפו את הברווז כמעט לחלוטין.
יש עוד לחם?
שאל הגדול.
הבאתי להם לחם.
הכינו כריכים, טחנו עוד ועוד.
מיכל פשוט המשיכה ללחוץ כמה שאפשר.
סליחה, באמת, ניסתה לבלוע תוך כדי דיבור אבל את הרי מבינה, הילדים רעבים.
כעבור עשרים דקות מהשולחן המפואר נותרו רק שאריות.
סלטים נגמרו, הברווז נעלם, גבינת העיזים, הנקניקים, כל הפירות הכל חוסל עד תום.
ישבתי בהלם, לא יכולה לזוז.
יומיים הייתי במטבח, את כל הנשמה והכסף שלי השקתי, בשביל לבלות ערב נעים עם עמוס.
עכשיו קיבלתי חג הפוך לחלוטין.
קרוב לחצות מיכל קמה:
טוב, הגיע הזמן לזוז.
תודה, באמת הצלתם אותנו!
הילדים כבר קמו, הקטן לוקח עוגיה ושואל:
אפשר לקחת את זה?
קח, עניתי עייפה, לא מסתכלת עליו.
הם עזבו, השאירו ברכות שגרתיות לי ולבעלי.
דלת נסגרה, ואני ועמוס עמדנו מול שולחן שהולך ומתרוקן.
צלחות ריקות, קערות סלטים שאין בהן כלום, פירות נגמרו עד האחרונים.
נשארו רק כמה קלמנטינות.
ראית?
שאלתי בשקט.
ראיתי, ענה עמוס.
הם טרפו הכל.
כל מה שבישלתי במשך יומיים.
אסתר…
אפילו תודה אמיתית לא אמרו.
רק לקחו, אכלו, דרשו עוד.
עמוס חיבק אותי.
לא בכיתי; רק הסתכלתי על השאריות, מנסה להבין מה קרה.
כאשר השעון צלצל בחצות, הרמנו כוסית.
אבל החג נהרס, מצב הרוח נגמר.
1 בינואר
ניקיתי במטבח.
שטפתי את הכלים, סידרתי מה שנשאר בעצם כמעט כלום.
יודעת מה, עמוס אמרתי אני מבינה שלפעמים יש צרות.
מבינה שכנראה עבדו עליה.
אבל למה לא עצרה את הילדים?
למה לא אמרה: “די, ילדים, זה לא שלנו”?
אולי באמת היו רעבים, משך כתפיים עמוס.
רעב זה משהו אחד, השבתי חמדנות זה אחר.
הם פשוט טרפו, כאילו לעולם לא יקבלו אוכל שוב.
עמוס שתק.
המשכתי:
ומיכל…
כל הזמן מחייכת, דוחפת לילדים עוד ועוד, “תאכלו, ילדים”.
מה איתנו?
מה לנו נשאר?
בערב, פגשתי את מיכל במבוא.
שלום אסתר, חג שמח שוב!
תודה על אתמול, האירוח היה מדהים!
הסתכלתי עליה, ההרגשה שלי כבר ברורה: משהו נשבר.
שלום, עניתי קצרה ועברתי הלאה.
מיכל הופתעה.
חזרתי הביתה.
פגשת אותה?
שאל עמוס.
כן.
איך התקבל?
אני לא אמשיך לחפש איתה קשר.
שתמצא אחרים.
עבר שבוע.
בכל פעם שראיתי אותה בלובי, עשיתי עצמי עסוקה, לא מתייחסת.
מיכל ניסתה לדבר אבל קיבלה שקט.
אסתר, אולי תפסיקי לכעוס?
אמר עמוס יום אחד.
אני לא כועסת השבתי אני פשוט מבינה: חמלה היא יועץ גרוע.
ריחמתי, פתחתי דלת.
קיבלתי שולחן חרב וחג שנהרס.
אבל באמת היה להם קשה…
עמוס, הסתכלתי עליו ברצינות קושי לא אומר שאין מוסר.
היה אפשר לבקש תה, קצת כיבוד.
הם פשוט חיסלו הכול.
אפילו לא התנצלו באמת.
הוויכוח הסתיים; עמוס ידע שאין מה להוסיף.
עבר חודש.
היחסים עם מיכל לא חזרו, שלום קצר במקרה הטוב.
מיכל התלוננה לשכנים שאני “מתנשאת”, אבל לי זה לא היה חשוב.
את הלילה ההוא אזכור תמיד: שולחן ריק, אורחים שבעים מדי, והתחושה שלי ריקנות גמורה.
אני יודעת עכשיו: לא עוד.
לא אפתח שוב את הבית למי שרואה באירוח קרנבל חינם.