מה אני מתכוונת לעשות איתך? “תבין שלא יכול לקרות שום דבר בינינו!” אמרה ויקטוריה בכעס. “אני אומרת לך את זה כל יום. שאתה מתנהג כמו ילד.”

Meira, חכי רגע. היא הסתובבה לעבר הקול. כבר ידעה שאלון שוב מחכה לה בכניסה לבית.
“אתה שוב פה? לא נמאס לך? אתה עומד כאן כל יום מאז שאני זוכרת את עצמי!”, אמרה מירה באנחה עייפה. אלון הושיט לה פרחים, קצת בחשש.
פשוט רציתי לראות אותך, גמגם בשקט.

מירה קיבלה את הפרחים בלי הרבה רצון וגלגלה עיניים.
מה אני אמורה לעשות איתך? כבר הסברתי לך שזה לא הולך להיות, לא משנה כמה תתאמץ! אני אומרת לך כל יום מחדש אתה כמו ילד קטן.
אני פשוט לא מצליח אחרת, אולי זה יעבור יום אחד…
זה לא יעבור כל עוד תמשיך לרדוף אחרי! אמרתי לך מאה פעמים! אתה בשבילי… כלום!
אל תכעסי, מירה, לא מתאים לך. לילה טוב וחלומות מתוקים, לחש אלון ופסע לאחור.
ואני לא חברה שלך! צעקה מירה מאחוריו.

אלון התאהב מיד במירה, עוד מהרגע שהגיעה לבית הספר כשהיו בחטיבת הביניים. מאז ישבו תמיד יחד באותה כיתה, חבורה בלתי נפרדת. מירה חיבבה את אלון, והם היו צמודים בכל מקום, אבל אחרי שסיימו תיכון היא השתנתה. היא כבר לא ראתה את אלון לידה.
“איך זה בכלל יכול להיות?”, תהה אלון בליבו, וראה מהחלון את מירה שלו הולכת יד ביד עם בחורים אחרים, והלב כאב לו עד דמעות. בכל פעם אמר לעצמו עד כאן, אני כבר לא רודף אחריה! אבל למחרת הרגליים שלו הביאו אותו שוב אל דלתה של מירה.

מירה ידעה מראש שתמצא את אלון על הספסל מול הכניסה, מקווה שיום אחד הוא יראה אותה עם מישהו אחר ויבין לבד שהגיע הזמן לשחרר.
למה אתה יושב פה כל ערב? מחכה למישהי?
אלון הרים את הראש, ומולו עמדה בחורה חדשה, שיער ג׳ינג׳י מתולתל וכמה נמשים חינניים שלא ראו כמותם בעיר. כשהיא חייכה, הוא לא הצליח שלא לחשוב שהיא ממש מתוקה. ליד הרגליים שלה רץ כלב בינוני, ג׳ינג׳י ופרוע בדיוק כמוה.
אלון חשב לעצמו שהיא חוצפנית לא קטנה, עם כלב שובב. הוא חייך ואמר:
אני מחכה לאושר. אבל כנראה שהוא לא פה…
אולי אתה פשוט מחפש לא נכון, אמרה לו, אולי כדאי לנסות ולצאת לחפש אותו במקום לשבת? אני וכלבי, דובי, מסתובבים פה כל ערב. בא לך להצטרף? אולי שלושתנו נמצא מזל ביחד.

אלון שלח מבט אחרון אל החלון של מירה, קם והפעם הרגיש בטוח בעצמו:
את יודעת מה? אני איתך.
בפעם הראשונה מירה באה לנקודת המפגש, וגילתה שהספסל ריק. היא האטה את צעדיה, בחיפזון מוסתר וקיוותה למצוא את אלון כרגיל, אבל לא היה שם אף אחד. היא התיישבה רגע, מבולבלת.
הוא לא פה, חשבה.
מרחוק שמעה נביחה ואז הבחינה בדמויות אלון ובחורה מתקדמים יחד, צוחקים. גל של קנאה אפף את ליבה. זה היה הערב הראשון בו אלון לא חיכה לה. היא הרגישה ריקנות מכאיבה.
ודווקא הזרה ההיא הובילה אותו הרחק ממנה…

בערב, כשחזרתי לכתוב ביומן, הבנתי אי אפשר להחזיק מישהו בכוח, ואסור להעמיד את עצמך במקום שמכאיב שוב ושוב. לפעמים, האושר מחכה במקום אחר אם רק מעזים לקום וללכת.