נו רועי, בבקשה! אני באמת לא יודעת מה לעשות, המים נוזלים, עוד רגע אני מציפה את כל הבניין, ואתה הרי מכיר את הדיירת מלמטה, היא תטרוף אותי! הידיים שלי רועדות, אני אפילו לא מוצאת את הברז! הקול בטלפון היה צורם ומייבב, עד שכל הנמצאים סביב שולחן השבת הזדקפו, אפילו שהטלפון לא היה על רמקול.
נעמה הניחה בזהירות את המזלג על הצלחת, העורקף הצליל בחלל המטבח כמו פעמון-אזעקה, שמבשר עליה סערה שמתחדשת שוב ושוב, כבר שלוש שנים. מולה ישב רועי, בעלה, וליפף את שפתיו נבוך, עיניו נודדות בין בסיר התבשיל שהתקרר לבין המסך הזוהר של הטלפון שלו.
מיכל, תנשמי, הוא מלמל. איזה ברז? מתחת לכיור או במקלחת? סגרי קודם את הראשי.
אני לא מוצאת! רועי, בבקשה תבוא! אני פוחדת! מה אם זה מים רותחים? אני לבד, זה מפחיד!
רועי הפנה אל נעמה מבט שבו נצצה תערובת של תחינה ויודע שאין דרך אחרת, המבט שהפך כבר לשגרה בבית.
נעמה, את שומעת? זה נורא דחוף. מיכל לא מבינה כלום, היא ממש כמו ילדה. חייבים לנסוע.
ברור, אמרה נעמה בשקט, ללא סימן לעצבנות שגעשה בבטן. הרי זה לא הערב של יום הנישואין שלנו. ולא תכננו וישבנו שלוש שעות על הארוחה הזו. סע, רועי, תחלץ את מיכל. אין לה חיים בלעדיך.
את שוב מתחילה, הא? רועי קם בבהלה, לקח את המפתחות במהירות. היא פשוט במצוקה. אני אסיים מהר, רק מחליף לה גומייה, תכניסי את הקדרה לתנור בינתיים.
הדלת נטרקה. נעמה נשארה במטבח מלא בריחות של טוב וריקנות צורבת. היא נעמדה ליד החלון, ראתה איך מכוניתו של רועי חותכת את רחוב שדרות בן גוריון, נעלמת באפלת הלילה.
מיכל. שם שהפך לגוף שלישי מיותר בנישואיה. חברה מהילדות, אחת מהשבט, “חברה אמיצה” רועי עיטר לה כינויים. היא חזרה מסין עם גט ואומללות מתוקשרת, ואז התמקמה בחייהם. בהתחלה זה היה פה ושם, לעזור להעביר ארגזים, להתקין וייפיי. רועי, הלב הענק, “יד הזהב”, לא סירב אף פעם.
אבל עם הזמן הבקשות הפכו להוריקן: פנצ’ר בכביש 2, המדף בחדר הרחצה קרס, ארון צריך להרכיב כי “אין לי איפה להניח את הבגדים”. תמיד באותו יום שרועי ונעמה קבעו תוכניות.
נעמה לא הייתה קנאית. הבינה, חברות אמת. אבל האינטואיציה לחשה לה שלא מדובר פה בפלג בברז. מיכל תמיד הייתה מטופחת, עם מבט עמוק, מדברת אל גברים כאילו הם אליהו הנביא. היא הצטיינה בלהתפנק, ורועי עלה על העגלה, מרגיש כאביר מציל.
נעמה החזירה את התבשיל למקרר. התיאבון עזב. רועי חזר אחרי שלוש שעות, בוץ על נעליו, עייף אך מרוצה.
הספקתי! היה שם מבול קטן. הצינור נקרע. הסתבכתי, רצתי לטמבוריה להביא גומייה. מיכל הייתה מרוסקת, שתתה ולריאן.
לפחות תה הציעה לך, המשיח? שאלה נעמה כשהיא מעמידה פנים שהיא קוראת כותרות ב”ישראל היום”.
ברור, וגם הוציאה עוגת תפוחים שאפתה. שלחה לך דש וביקשה סליחה על הערב.
“עוגה אפויה?”, גיחכה לעצמה נעמה, “אז בזמן שהמים ‘הציפו’ את הדירה, בצק תופח בתנור? חזיון לילה”.
היא לא פצתה פה. ויכוחים לא הועילו רועי מיד היה מתכנס, מאשים אותה בקמצנות רגשית. היה צריך לפעול אחרת. היא החליטה: בפעם הבאה תיסע גם היא.
הפעם הבאה הגיעה מהר מדי. בבוקר שבת, כשהתארגנו לנסיעה לצימר בגליל, כשארגז עם פחמים והבשר כבר ברכב, חלמה נעמה שיעבירו סוף-סוף סופשבוע רק שניהם. ואז הטלפון של רועי זמזם רינגטון מיוחד למיכל.
כן, מיכל? חשמל? פני רועי הלבינו. ממש? יש חושך? אל תיגעי, תוציאי את הפיוזים! כן, אני בא.
הוא ניתק, ועיניו נמסו לדאגה. נעמה עמדה בשער הבית עם מגשי אדניות.
נעמה, תראי…
שקעים? קטע אותה קולה הצונן.
גרוע מזה, לוח חשמל. יש ריח שרוף בכל הדירה. היא פוחדת שידלק משהו. אין חשמלאי בשבת, ופרטיים עולים הון.
אז הצימר מתבטל?
לא. פשוט עוצרים אצלה, אני אבדוק מה יש. אם זה חמור קורא חשמלאי, אם סתם בורג אז אני מסדר. לא אמור לקחת יותר משעה.
מצוין, ענתה נעמה. אני מצטרפת.
רועי נדהם, אך הבין שאין ברירה. בדרך הוא שתק, מתופף על ההגה. נעמה עצמה נראתה כמו בודהה שקטה, אך שרופה מבפנים.
מיכל פתחה את הדלת בחלוק משי קצר מדי ומייק-אפ מושלם. כשקלטה שנעמה יוצאת מהרכב, היטלטלה פניה לרגע ואז שבה אל חיוכה הכובש.
נעמה! הפתעה! תראי אותי, ככה, לא מסודרת… היא סידרה תלתלים מתוקתקים. היכנסו. רועי, אתה הגיבור שלי! הלוח מזמזם!
הם נכנסו. היה ריח של פלסטיק, קלוש. רועי שלף מברג וכבר ניגש ללוח.
נעמה, למה את ליד הדלת? לכי נעשה קפה, עד שה’גברים’ עובדים, מיכל צייצה, מנסה לגרור את נעמה ממוקד העניינים.
לא תודה, אשאר כאן. אולי רועי יצטרך עזרה, פנס, משהו.
פנס? צחקה מיכל. רועי לא צריך עזרה. נכון, רועי?
רועי פיזז בחוטים, ממלמל משהו.
מיכל, למה לא התקשרת לנציגות הדיירים? יש להם 24/7 מדובר בחשמל.
חס ושלום! הם כאלה גסי רוח. ייכנסו יחפים, ילכלכו, יעליבו. רועי זה משהו אחר. רק לו אני סומכת.
הידיים של בעלי, הדגישה נעמה, אמורות היום להחזיק שיפוד בשר בגליל. היינו בדרך לצימר.
סליחה! אני עלובה… לבד נורא קשה. את לא יודעת. זכית, יש לך חומה אנושית.
רועי סיים תוך רבע שעה.
רק חוט אחד נשרף. סידרתי, אבל תחליפי את המאבטח. ישן מדי.
רועי, תוכל?
רועי לא יוכל, חתכה נעמה. נוסעים עכשיו. סוף שבוע הבא כרטיסים להצגה. קחי פתק, תזמיני חשמלאי.
הפנים של מיכל התקדרו, אבל אל רועי המשיכו ניגונים:
לפחות תאכלו עוגות? קניתי אקליירים.
תודה, אכלנו, קטעתה נעמה, חוטפת את בעלה. יש לנו לו”ז.
ביציאה רועי נשף באנחת רווחה, ואז פתח בהסתרות:
למה את ככה? היא בחורה טובה.
היא לא צריכה עזרה, היא רעבה לתשומת לב שלך. לא רואה?
מה פתאום. רק חברה.
חבר שמגיע תמיד, מתקן, מחמיא מאוד שמיש.
הם נסעו לצימר, אבל חוסר הנחת כרכר עוד. נעמה הבינה זה לא הסוף. מיכל נהנית למשוך בחוטים.
הסיום הגיע כעבור שבועיים.
רועי היה בשליחות בירושלים, הבטיח לחזור ביום שישי. נעמה הכינה כל טוב, התרגשה. בשש רועי התקשר.
נעמה, אני מתעכב. כבר בעיר, אבל מיכל יש לה בעיה.
איזו צרה הפעם? פגיעה ממטאור בבלקון?
קנתה קרניז ברזל כבד, ניסתה לתלות לבד, נפלה לה על האצבע. היא לא יכולה ללכת. הקרניז חוסם את הסלון. ביקשה שאקפוץ להרים ולקנות לה חומר חיטוי. אהיה זריז.
נעמה נשמה עמוק.
רועי, סע הביתה. אני אגש אליה.
את? למה?
כי אני יודעת איזה משחה מתאימה. ואתה עייף. תדליק קומקום, אני אצל מיכל תוך חצי שעה.
טוב רק תהיי עדינה איתה, טוב?
נעמה לא נסעה לטפל בה. היא באה לטפל במצב.
היא נכנסה לוואטסאפ, הזמינה “בעל מקצוע לשעה” חגיגי במיוחד, אח”כ שלחה שליח עם תרופות. פגשה את השליח במדרגות ואספה את השקית.
הדירה של מיכל פתוחה. בפנים, חצי חושך, נרות, שני כוסות יין, ומיכל שרועה על הספה, קרניז מסודר לרגליה, לא חוסם מאום.
רועי? זה אתה? כואב… הבאת משחה?
נעמה הדליקה את האור המרכזי בפתאומיות. מיכל התרוממה באחת, שוכחת את ה”פציעה”.
נעמה?! למה את כאן? איפה רועי?
רועי בבית. אני מתנדבת היום. הבאתי לך תרופה.
אבל… רועי היה צריך! הוא חזק!
בעל מקצוע יחבר את הקרניז. בדיוק נשמעה נקישה. בכניסה עמד גבר מוצק בכל-בו, מארז כלים.
צריך לתלות קרניז? שאל.
כן, תיכנס, נעמה הצביעה.
הוא בחן, פתח מקדחה.
היכן סולם? שאל.
מיכל דמעונית הסתכלה על נעמה.
למה… למה עשית את זה?
מה? נעמה זייפה תום, הבאתי עזרה. רצית עזרה, נכון? קיבלת. רועי מעכשיו בבית. וגם הקרניז מותקן.
עופי! צעקה מיכל.
ברור. הכל שולם. יום טוב. תשמרי על הרגל.
נעמה עזבה, ממליאה רוגע חריג. לא מלחמה, לא ויכוח רק חשיפה. חשפה.
בבית רועי ישב מודאג.
מה שלומה?
קופצת פיקס. הקרניז מסודר. בעל מקצוע תולה.
למה? הייתי יכול…
שב, נעמה החווה לשולחן.
באמת לא ראית? הנרות, שני כוסות, תמיד כשאני לא פנויה?
רועי הסמיק. קילף לחם בקצות ציפורניו.
אני… הדפתי את זה. לא רציתי לראות. היא לבד, קשה לה לסרב.
קשה? היא שיחקה בך. אתה, שרוצה להיות טוב, שכחת אותי. היא חיכתה לך, לא לקרניז.
רועי שתק. כל זיכרון על מיכל ושפתיה המחמיאות, נחשף לאור.
סליחה, אמר בשקט. הייתי טיפש.
קצת. אבל אני אוהבת אותך. מעכשיו מיכל מתקשרת רק ל”בעל מקצוע”. אין עוד הצלות.
מבטיח, אמר רועי. תודה שנסעת. אם הייתי נכנס ונתקע בנרות האלה…
מיכל לא התקשרה עוד. כנראה שגם הלב שלה הבין את המסר.
חצי שנה אחר-כך, נעמה פגשה אותה בקניון. מיכל, שלובת זרוע בגבר מרשים, בידה שקיות של קסטרו ופוקס, עיניים נוצצות. הביטה בנעמה, הורידה מבט, המשיכה.
נעמה רק חייכה. אולי סוף-סוף מיכל מצאה באמת מי שיתקן לה את כל התקלות. והבית שלה ורועי? שם, כל ערב, שתו תה ותכננו ביחד, בידיעה ברורה עד לגליל, לכל מקום, יחד ואך ורק יחד. משום שהגבולות גם בין השורשים הכי קרובים מוכרחים להיות ברורים, אפילו כשהמפריע מתחפש לטלה פצוע.
