מתנת הגורל
יונתן הגיע לבית אמו בשעה מאוחרת. היא לא הופתעה. בנה תמיד היה בעל הרגלים בלתי צפויים. מאז הגירושין יונתן חי לבדו, ובנו, מישי שלו, גר עם האם.
” מישי חיכה לך,” לחשה לו אמו, “הבטחת לקחת אותו להחליק על הקרח. עכשיו כבר נרדם, אל תעיר אותו. אני כבר מחממת לך אוכל, תאכל ותלך לישון.”
יונתן אכל בשתיקה, ואז הלך לחדר של מישי, נשכב לצידו. אבל העיניים לא נעצמו. משום מה, צפה במוחו דמות אשתו הראשונה נועה. אחרי נועה היו עוד שתיים, אך אף אחת לא הצליחה לגעת בו באמת.
נועה אותה לא שכח לעולם. איתה גדל מהגן, שיחקו יחד, גרו דלת מול דלת, באותו תיכון, באוניברסיטה; בסוף גם התחתנו, כי תמיד היו זה לצד זו. ההורים בשני הצדדים כבר ראו בהם זוג מאז ומעולם.
כולם קינאו בזוגיות שלהם. חיו טוב בדירה שנועה ירשה מהסבתא. השנים חלפו, והחיים היו טובים, מלבד עננה אחת: נועה התקשתה להיכנס להריון. שניהם בריאים, יש הכל אך ילדים לא.
הציעו לנועה לנסוע לטבריה, לבית מרפא ולטיפולים. יונתן התנגד.
“לא חסר לי עוד שתחזרי עם ילד של מישהו אחר,” צחק במרירות.
“אתה לא סומך עליי?” שאלה בעיניים דומעות.
גם הרעיון של לאמץ ילד מבית ילדים לא עבר אצלו “אני רוצה ילד משלי, זה הכל…”
בעבור עשור לנישואיהם, קיבלו את כל הקרובים לשולחן החג. חיכו ליונתן, הוא איחר שעה אחרי שעה. סוף סוף עזבו, שולחן גדוש תבשילים נשאר כמעט שלם.
יונתן לא הגיע בלילה. נועה בכתה לבד, יודעת בלבה שבאופן מסוים זה היה צפוי. לאחרונה השתנה, התרחק. בבוקר חזר וסיפר העביר את הלילה אצל אישה אחרת, אם לשני ילדים, שהבטיחה ללדת ילד ולמסור להם לגדול.
“אתה מתבדח, יונתן? זו בגידה. לא סיפרת לי, לא שאלת,” ובכתה, “לא אסלח לך… לך. רק תעזור לי קודם לאמץ ילד מהפנימיה…”
“מה, שתיתני לו את שם המשפחה ותוציאי ממני מזונות?” גיחך.
הפרידה הייתה קשה. תחושת הנטישה צורבת, ולולא ההורים, החברות והעבודה, אולי לא הייתה עומדת בזה. נועה התאוותה לילד, אך כאישה יחידה זה בלתי אפשרי. דלתה נסגרה אחריו לתמיד. עשר שנים של ציפייה, ריקות, ריח בית חולים ודממה שמכבידה כל יום.
“סלחי לי, נועה. נגמרו בי הכוחות.”
חצי שנה לאחר מכן שמעה שיש ליונתן בן מאחרת. העולם לא קרס הוא פשוט איבד צבע.
שנה של שגרה: עבודה, בית, לילות לבנים. ואז, ערב גשום בפתח בית קפה קטן, נכנס יואב פעם חברו הטוב של יונתן, ליצן של החברה. עכשיו גבר עייף, מסובב כוס ריקה בידיים כבדות.
“שלום, יואב,” פנתה אליו. לא הרים עיניים, עד ששמע את קולה, ואז חייך חיוך דהוי.
“דעתי נועה! מה את עושה פה?”
שיחה של צלקות וגילוי לב:
“רוני עזבה אותי. תמיד רצתה כסף, ושרפה לי את העסק. היה לי פשיטת רגל פתחתי מוסך, עלה באש, נותרתי עם חובות, היא העיפה אותי מהבית, בלי הורים, אין לי לאן לחזור.”
“בוא אלי,” היא אמרה, הופתעה מהקול הבטוח שלה.
זו לא הייתה רחמים אלא החלטה. להכניס אדם בודד לטירה הריקה שלה. לא חשבה על רומנטיקה. חגורה שנפרמה, ליבה לא היה פנוי לזה. רק נתינה. ואולי, אדם שמצבו קשה עוד יותר מהשלה.
“מפריע לך? ומה עם יונתן?”
“אתה לא יודע? יונתן עזב אותי כי לא הצלחתי להיכנס להריון… הלך לאחת שילדה לו…”
יואב נדהם. “לא דיברנו שנים. הגורל ציחק ככה.”
“אין ברירה, מתרגלים,” חייכה נועה.
יואב התאכסן על הספה. בתחילה פחד להציק, התנצל על כל כוס תה או פרוסת לחם. ואז נעמד על הרגליים תיקן ברז, בנה ספריה, בישל לה ארוחה. מולו הדממה לא הפחידה יותר, הפכה שלווה.
בערבים התמלא הבית בשיחה; בעבודה סידרה לו משרה. שלב אחרי שלב, הפכו לחיים יחד. אחר כך נרשמו לנישואין.
פעם פגשו ברוני, גרושתו של יואב. היא בחנה אותם במבט עוקצני ולחשה:
“טוב שאת נהנית ממנו, אני לא צריכה אותו. אולי יעשה לך ילד,” אמרה בזלזול, מדברת כאילו יואב לא שם.
“תודה, נקווה,” ענתה נועה בשקט, “תודה על הברכות.”
בחיקו של יואב חזרה הנעימות. לא למראית עין, אלא באמת. לראשונה מזה שנים, צחקה קולות, לא מנימוס אלא משמחה. עם מטרות משותפות, מחלוקות על סרטים, קפה במטבח מדי בוקר.
ערב אחד דיברו על הלב. יואב ראה את כאבה הגדול חוסר היכולת לילד.
“נועה, אולי נאמץ ילד מהפנימיה?”
היא בהתה בו נדהמת, חשה אושר סערה. “באמת, יואב? אתה התבלבלת?”
“כן-כן, נועלה, את לא חולמת…”
כשנרגעה, אמרה: “זו החלום שלי, לגדל ילד. יואבי, תודה לך שחשבת על זה. פחדתי להעלות נושא כזה, שלא תסכים…”
חיוך פשט על פניו. “לא מחכים. מחר מתחילים, בודקים הכל.”
“אתה האור שלי,” צחקה באושר, מרגישה שהגורל האיר לה סוף סוף.
הכינו מסמכים לאימוץ, חיכו לאישור, ביקרו ילדים בבית הגידול. ופתאום, כשלא יכלה להבין מדוע, משהו השתנה בנשמתה. היא שותקת, לא משתפת את יואב. בדרך חזרה מהעבודה קנתה ערכת בדיקה. שתי פסי, עבות וברורות מביטות אליה בעוקצנות.
“תראי, הנה הסימן שלך הדרך שלך, לא של האחרים.”
רצה לפינת הסלון.
“יואב, לא תאמין הנה,” הושיטה לו ביד רועדת את הבדיקה, “יש לנו תינוק!”
“אלוהים, נועה, באמת? מחר נבדוק אצל הרופא.”
הרופא אישר, הכניס אותה למעקב ההריון.
ובחייהם הגיע חג חג אמיתי, חג שהמתינו לו ארבע-עשרה שנה. הלב התמלא.
יואב השקיע בה, לא נתן לה להרים תיק, פינק באוכל טעים, כיבד ובחר עבורה כל מה שחפצה.
ואז נולדה להן זהבית, בת בריאה, עיניים בורקות. יואב לא התבייש ובכה כשאחז בה בחדר הלידה, וכשיצאו מבית החולים לחש:
“סוף סוף כולנו בדרך הביתה. מחכה לנו חיים מלאי משמעות. זו הזהב שלנו.”
ביתם התמלא קולות חיים בכי, צחוק, ריח של טלק ולילות לבנים עם ידיים משולבות. לא הכל נצחי. היו מריבות, עייפות, קשיים. אבל האושר החזיק עץ זית עתיק באדמת טרשים.
יום קיץ אחד טיילו בפארק, זהבית ישנה בעגלה. באמצע שביל עלה מולם יונתן. לבד, מבוגר, עייף. בידו בירה. עמדו רגע, מבטיהם נפגשו.
“שלום,” פלט יונתן.
המבט עבר מנועה המאושרת, ליואב, לעגלה.
“שמעתי ש… טוב לכם.”
“כן,” ענתה נועה בפשטות, “טוב לנו. ואתה?”
נופף ביד בזלזול, מביט הצידה.
“נו, התחתנתי עוד פעמיים… לא הלך. הילד שלי עם אמא. אני… קצר, לא מצליח.”
לא הייתה שם ציניות, רק עייפות. הביט ביואב, חייך במרירות ואמר:
“טוב, לא אעכב. ביי.”
פנה והתרחק, דמות בודדה באור שמש, מוקף קולות צעירים.
יואב הניח יד על כתפה.
“בואי, אהובה,” לחש, “זהבית תתעורר כבר הביתה.”
נועה אחזה בידית העגלה, והמשיכו יחד. שם חיכה להם הבית, לא מושלם אבל אמיתי. לא בנוי מחלום אלא מאבני חיים, עם אהבה צומחת כל יום מחדש.
תודה שקראתם. בריאות ואור לכולכם.
