תחושת רעה מתפשטת
נועם התעוררה באמצע הלילה, והעפעפיים שלה לא הצליחו שוב להיעצם עד אור ראשון. חלום מוזר, מטושטש ומבעית רדף אותה, כמו עשן כהה שעולה הישר מתוך החזה. הפחד היה כבד, כמו שמיכת מילים רטובה על ליבה. בלי להבין מדוע, מצאה עצמה בוכה ללא סיבה משהו שמיימי ומשונה רִחף סביבה, אי־שקט שלא נשמע.
נועם צעדה בשקט לעבר העריסה. בתוך ערפל הלילה ישן תומר הקטן, ופיו מתעקם בחיוך שקט בזמן שהוא מוצץ את שפתיו בשנתו. נועם יישרה לו את השמיכה, והחליקה למטבח. בחוץ חושך מוחלט, דממה ירושלמית משונה.
“נועמית, לא הצלחת להירדם שוב?” נשמע לפתע קולו של אלון.
“שוב זה קורה לי. אני לא מבינה מה קורה איתי, אלוני,” ענתה בקול נמוך, כמעט לחישה.
“אולי זו הדיכאון אחרי לידה שכולם מדברים עליו,” חייך אלון וחיבק אותה.
“לא יודעת… תומר שלי כבר כמעט בן חצי שנה, ולא הרגשתי שום דיכאון עד עכשיו פתאום זה בא לי?”
“נו באמת, לא צריך להילחץ מכל דבר אולי זה רק ההורמונים. הכול יהיה בסדר.”
“אני מרגישה פחד, אלון… פחד עיוור, כאילו עוד רגע יקרה משהו איום.” נועם התחבקה אליו.
“אני פה. יהיה בסדר,” הוא דיבר לתוך שערותיה.
עברו שלושה שבועות. תומר עבר בדיקה שגרתית בטיפת חלב, בגיל חצי שנה. נועם נבהלה כשקיבלה טלפון מהמזכירה:
“קרה משהו?” שאלה, ליבה שוקע.
“נועמית, הרופא יספר הכול, אל תדאגי,” השיבה המזכירה בקול חלומי.
ההמתנה בקופת החולים היתה מתוחה כמו חוט על גיטרה. בדלת חדר הרופאה כבר רעדו לה הידיים.
“תתיישבי, נועם בת עמי,” הרופאה דיברה בשקט, “אני צריכה ממך ליתר ביטחון קצת בדיקות נוספות.”
“מה קרה?” שאלה בקול רועד. עכשיו הכל היה ברור התחושות הקשות הלמו בה חזק.
“לתומר יש חריגה בבדיקות הדם. כמות תאי הדם הלבנים גבוהה בהרבה מהנורמה, ומדדים אחרים גם מדאיגים. צריכים עוד בדיקות במקום מיוחד.”
“באיזה מקום?” שאלה בקול חנוק.
“בהדסה עין כרם. יש שם מחלקת אונקולוגיה לילדים.”
נועה לא זכרה איך הצליחה ללכת עד הבית. אלון כבר חיכה לה, עזב הכל בעבודה.
“נועם, מה קרה?” שאל, קולו מחוספס, מפוחד.
הדמעות זלגו בלי שהיא תבין היא לא הצליחה להיעצר:
“שולחים אותנו לבדיקה בהדסה, מחלקת הסרטן” לחשה, והמילה נשברה בגרון כמו כוס קריסטל.
“אבל אולי זה רק לבדוק, את לא חייבת להיבהל!” ניסה להרגיע, אבל נועה כבר ידעה. את הפחד הזה, היא הרגישה מזמן.
את תומר קרבו אליה והיא בכתה. הילד ישן, לא יודע כלל מה עובר עליו.
“חבלות דם, לימפומה חריפה,” קבע רופא מבוגר, בוחן מקרוב בדיקות. “צריך להתחיל לטפל מיד.”
הכימותרפיה נערכה בהרחקתה. תומר הועבר לטיפול נמרץ, ונועם נדחקה החוצה: “לכי הביתה, אי אפשר להיכנס,” אמרה אחות משמרת.
“אני לא מסוגלת. מה אעשה בלי הילד שלי?”
נועם ואלון התחתנו לפני שמונה שנים. היא התקשתה להיכנס להריון; עברו אינספור בדיקות, הכל היה כביכול בסדר, אבל ההריון הגיע רק אחרי שמונה שנים. תשעה חודשים של תקווה ופחד: אלון נשא אותה כמעט על כפיים, לא נתן לה להרים דבר. את חודש ההריון האחרון בילתה באיכילוב, כי הרופא חשש ללידה מוקדמת.
בני הזוג בחרו לקרוא לילד ע”ש אבא של אלון שנהרג בתאונת דרכים.
“נועם, לא נותנים שם של נפטר שנהרג בטרם עת!” התריעה סבתה.
“סבתא, אלה אמונות טפלות. העיקר שאני שמחה…” נועם רק רצתה להישאר מאושרת ושהכול יישאר כך.
…החדר בבית החולים לבן, שקט סטרילי. תומר, בחודש הזה, רזה, פניו חיוורו, מתחת לעיניים הופיעו טבעות כהות. נועם לא מחתה את הדמעות פניה היו שדה של דמעות. היא קיבלה לבסוף אישור להישאר איתו, אחרי שהתפרצה בזעקות מחוץ לאשנב. מנהל המחלקה טען שאסור, שתומר פגיע מדי.
הגיע יום שבו אמרו לה: “ניתוחים מהסוג הזה לא עושים כאן.” נועם שאלה “איפה בכל זאת?” ונענתה: “רק בישראל, במרכזים מתקדמים. אבל זה הרבה, הרבה כסף.”
“אנחנו נמצא, רק תכין את כל הניירות הנחוצים,” אמרה.
הניירות נשלחו לשערי צדק, והשיבו: ניתן לנתח, התשלום כשמונה מאות אלף ש”ח.
“נועם, גם אם נמכור את הדירה והאוטו, לא נגייס רבע מזה,” נאנח אלון. “פרסמתי בקשה, זה ייקח זמן.”
“יש לנו לא יותר מחודשיים. חייבים לחשוב על משהו.” נועם פשוט התמוטטה.
כולם גייסו: עובדים בבנק ובמשרד, עמותה מקומית, שכנים תרומות זרמו. העירייה עזרה, מתנדבים גם כן, והצטבר חצי מהסכום הדרוש.
“אתן טוסו, כל מה שאני אגייס ישירות אעביר,” אמר אלון, “אולי תהיה הזדמנות טובה לדירה.”
הם טסו לסורוקה, בירושלים, לסדרה של בדיקות והכנה לניתוח. החסרים אל תחשבי עליהם כרגע. נשאר לה למה להאמין בניסים. תומר עמד לחגוג שנה בעוד חודש.
במחלקה ליד אם ובנה חננאל בן שלוש, מהעיר השכנה. לרותי הצליח לגייס לסוף די הסכום, אך מצבו של חננאל היה קשה, מחלתו חמקה מעיני הרופאים יותר מדי זמן, הניתוח נדחה שוב ושוב.
“אל תבכי,” ניסתה רותי לנחם את נועם, “עוד תגלשי עם תומר בגני החיות… אנחנו עם חננאל לפני שנה הלכנו לגן חיות התנ”כי, הוא נדלק על הדובים התעקש ללטף. ואז פתאום דימם מהאף. פחדתי. וזה חזר… עד שהתעקשנו ללכת לבדיקות, והנה שלב שלישי. איך לא שמתי לב?”
“לא את אשמה, רותי. עוד נלך נשב שם כולנו יחד,” ניסתה עכשיו נועם לעודד.
“ידעתי שמשהו לא בסדר. הוא נהיה חיוור, לא אכל, לא היה רגיל… למה לא רצתי ישר? אמא שלי אמרה לי שיש כאן משהו, אבל פחדתי להאמין.”
ימים ספורים לאחר מכן, חננאל הובהל לטיפול נמרץ. רותי סירבה לעזוב את מפתן הדלת. לבסוף, האחות נתנה לה זריקת הרגעה. עיני רותי רק חלולה.
בערב צלצל אלון: “נועם, העברתי מאה אלף, דיברתי עם קונים לדירה מתלבטים, הורדתי את המחיר.”
“טוב,” לחשה. אך לפתע, זעקה איומה קרעה את האוויר. תומר התעורר, בכה. היא הרגיעה אותו, החזירה למיטתו, ורצה למסדרון. היא כבר ידעה. רותי צנחה ברגליים כושלות מול הדלת, זעקתה סחפה אחריה מרחב ומרחקים.
“את חייבת להחזיק מעמד, רותי בשביל חננאל”
“למה לי להמשיך? כולם אשמים, אבל אני בראש!” רותי גועה בבכי.
האחות מרדימה אותה. היא נחבקת על ידי נועם אל החדר, לצל חולף.
…נועם פתחה מכתב מקופל שרותי השאירה, בכתב ידה הרועד:
“נעמי האהובה. תנו לתומר לחיות, גם בשביל חננאל שלי. שישמח, ילמד, יטפס, ישחק, ינשום. תיקחי אותו לגן החיות, שלחי ד”ש לדוב השחור הגדול. יש כאן כסף תשתמשי בו לניתוח. לנו כבר לא יועיל, שיעזור לבן שלך.”
נועם בכתה. בכתה על מה שיש ועל מה שאין. עכשיו היה לה כסף להציל את בנה במחיר כבד מדי.
“אלון, אל תמכור את הדירה!” אמרה בטלפון. “יהיה לנו לאן לחזור!”
“אבל… מה עם הכסף?”
“יש כסף. יהיה בסדר!”
לראשונה מזה חודשים, אלון חייך משהו בקולה של אשתו גירה בו תקווה. נועם היתה בטוחה בזה, פשוט בטוחה.
הניתוח נערך יום אחרי יום הולדת שנה לתומר. שבועות של הסגר, השגחה והשגחה. לאט־לאט תומר הביט סביב, חייך, התחיל לומר “אמא,” ונועם חייכה דרך הדמעות. ניסים קורים למי שמאמין.
“דוב!” הצביע תומר באצבעו.
“לא ‘דוב’, דב!” נועם צחקה, והם עמדו בגן החיות התנ”כי, מול הכלוב של הדב השחור.
“שלום לך, דב. דרישת שלום מחננאל,” לחשה נועם.
תומר רץ, קפץ, ליקק גלידה, טיפס על כתפי אבא והביט בסקרנות בכל חיה. חיים חדשים נפתחו עבורו. ובפעמים הנדירות שתעורר נועם בלילה, צעדה לישון ילדיהְּ והקשיבה לנשימותיו. היא ידעה דאגה ישנה הלכה, ומחר מחכה לה חיים שלמים, בשבילה, ובשביל אותו הילד שהעניק להם תקווה חדשה.
