20 במרץ 2024
היום, אחרי שיצאתי לפנסיה מהעבודה, אני יושבת מול החלון בביתי שבתל אביב וחושבת כמה אני מרגישה בודדה. כל החיים חייתי מתוך אמונה שבדידות היא לא דבר נורא, ושאישה יכולה להיות מאושרת גם בלי משפחה ענקית, ילדים והתרוצצויות יומיומיות של דאגות מטורפות. תמיד אמרתי לעצמי שאושר אמיתי הוא לעשות את מה שטוב לי, ולא מה שמצופה ממני. אף פעם לא חשבתי שחסר לי משהו, לא חיפשתי מחויבויות או אחריות כלפי אחרים.
כשהייתי צעירה, אחרי שהשתחררתי מהצבא וסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, מצאתי עבודה בסוכנות טיולים יוקרתית בהרצליה, והייתי דוגמנית לסוכנות בגדים מוכרת. הרווחתי הרבה שקלים, טיילתי למקומות הזויים בכל העולם, הכרתי נשים חזקות ועצמאיות כמוני שגם הן הצליחו יפה ושמרו על חיי מותרות. תמיד חשבתי שאני מרוויחה בגדול, שכל הדרך פרושה לפניי.
כמובן שמדי פעם היו גברים בחיי ביליתי, אהבתי, לפעמים נמאס לי ועברתי הלאה. אף פעם לא רציתי להתחתן באמת. ילדים? לא היה לי כוח לזה. כל הזמן שאלתי את עצמי, לשם מה לי להפוך לאמא, לדאוג כל היום מפעוטות, לשקוע בים של אחריות? כל כך פחדתי לאבד את העצמאות שלי, את הזהות שלי כאישה חופשייה ויפה.
השנים עברו מהר מדי. מצאתי את עצמי פתאום לבד. אף פעם לא התחתנתי, אין לי ילדים. וכל הזמן אני חושבת כמה חבל שלא ניסיתי אפילו. בהתחלה זה לא עניין אותי, אחר כך לא מצאתי זמן, ואז כבר היה מאוחר מדי. מעולם לא תפסתי אימהוּת כהגשמה של אישה, וכנראה שטעיתי.
היום אני מסתכלת על אחותי ציפורה, שיש לה שני ילדים ושלושה נכדים. תמיד זלזלתי בה נדמה היה לי שהיא מבזבזת את זמנה. היום אני מרגישה טיפשה. הייתי כזו גאה, לא הקשבתי לאף אחד. עכשיו כל מה שבא לי הוא לחדש קשרים עם המשפחה, להיות יותר עם הילדים של ציפורה, לעשות משהו טוב עבור עצמי. אולי אפילו להכיר גבר בגילי שגם הוא בודד, ולהתחיל משהו חדש ביחד. הלוואי שאצליח זה כל מה שאני מאחלת לעצמי עכשיו.
