טוב, תקשיבי… אני חייבת לספר לך מה קרה אצלי, זה ממש סיפור כאילו מתוך סרט. אז, שלומי, בעלי, יושב איתי במטבח ביום חמישי בערב. יש לו קפה ביד, הוא מתעצבן, מניח את הספל בחוזקה קצת נשפך, נו. הוא מסתכל עליי, בעיניים האלה שהוא חושב שהן גבריות, ואומר לי: “תראי, דנה, או שנמכור את הדירה שלך כדי לבנות את הבית שלנו במושב או שאת יודעת מה, נעשה סוף לזה. אני בן חמישים וחמש, אני רוצה אדמה, גינה, חופש, לא לחיות פה בקופסה תל אביבית!”
אני מרגישה איך הקציצות מתבשלות מאחורה, ריח של ולריאן מתערבב כנראה, מרוב שכל הזמן יש פה מתח, זה כבר נאבד בריחים של הבית. אני דווקא אוהבת את הדירה שלנו. הדירה מרווחת, קרובה לאוטובוס, דקה מחנות, הכל נגיש לי, הנכד ובת שלי, נטע, גרים ליד.
אז אני מסתכלת עליו ואומרת: “אני שומעת אותך, שלומי, אבל אני פשוט לא מבינה למה על חשבון הדירה שלי, דווקא, צריך להגשים את החלום שלך.” הוא מתעצבן, “זו המשפחה שלך? כל הזמן ‘שלי שלי שלי’, חמש שנים אנחנו ביחד ואצלך כל הזמן חישובים, על הדירה שלך, על הכסף שלך…”
אני מסבירה לו: “שלומי, הדירה לא עומדת ריקה היא מושכרת, הכסף נכנס, עוזר גם לנו. הרי עם זה אני קונה אוכל, גם למקרר שלך.” הוא רוטן, “נו, מה, זה שווה? מה הם משלמים כמה, ששת אלפים שקל בחודש? זה לא בית!” ואז הוא מתחיל שוב: “בית, דנה, זה נכס. זה השקעה. אני רוצה לקום בבוקר, לשתות קפה על המרפסת, לשמוע ציפורים ולא רעש של רחוב.”
אני מסתכלת על החלון רואה שהעיר מלאה חיים, ערב, אורות של בן גוריון. אני אוהבת את זה. והוא? הוא חולם על מושב.
אמרתי לו: “אוקיי, יש לך חלקה, קיבלת מההורים תבנה! אבל תעשה את זה מהכסף שלך, לא שלי.” והוא מתלהם: “איזה כסף? אין לי עכשיו שום דבר, העסק לא עובד, אין הזמנות, הכל תקוע. רק אם נמכור את הדירה שלך נוכל להתחיל, דנה. ורק אז תראי איך העסק ימריא, נחזיר חובות, יהיה טוב!”
אני כבר שמעתי את ההבטחות שלו, כל שנה, כל חורף פעם לא עובד כי חנוכה, פעם כי פסח, תמיד משהו. עיקר הכסף אני מביאה. הדירה, שעוד קיבלתי מהסבתא שלי קו הגנה, סוג של ביטחון. לא סתם התעקשתי עליה בשביל נטע, או יום אחד, אם אצטרך באמת.
הוא עומד לידי, חוסם לי את הדרך למים, ומתחיל לעלות הילוך. “אני מרגיש זר, דנה. אני רוצה להיות בעל הבית. אם את לא סומכת עליי, ואם הדירה שלך חשובה לך יותר מהעתיד שלנו אז אולי כל מה שבנינו שווה לכלום!”
אמרתי לו: “זה לא עצם הרגש, זה הגיון כלכלי. למכור דירה מרכזית כדי להשקיע בבניה ביישוב? מה אם משהו משתבש, איך ממשיכים בכלל?” הוא גוער בי: “את תמיד פסימית. תחליטי: עד יום שני או שמתחילים תהליך מכירה, או שמפרקים את הנישואים. אני הולך.”
הוא עשה סצנה, עף מהבית, דלת נטרקת, הכלים רועדים.
אני נשארת לבד, מחשבת מסלול מחדש. מה, ככה זה? איום: או למכור את הבסיס שלי, או שהוא עוזב לגמרי.
כשהכרתי אותו, אחרי הגירושים מעמוס שהיה אלכוהוליסט, שלומי היה כמו מתנה. גבר מצחיק, שיודע לעשות דברים בבית, לוקח אותי לטיולים, מפנק. אבל היו סימנים: הפעם הראשונה שביקש ממני כסף, וקנה לעצמו ציוד לדייג. הפעם שהתלונן כשעזרתי לנטע מבחינה כלכלית. כשהיה צריך לרשום אותי בטאבו של החלקה “זה של ההורים שלי, עדיף שתישארי בכתובת שלך”. עכשיו הוא רוצה את הדירה שלי.
אז התקשרתי לנטע. היא ענתה, שאלה מה נשמע ושמעה את הכל. “אמא, אל תעזי!” היא צעקה. “אל תוותרי לו! תחשבי רגע: הבית שיבנה יהיה שלך בתיאוריה, אבל החלקה בבעלות שלו וביום מניינים, תתקעי. אם תרצי להתגרש תאבדי הכל.”
את השבת עברתי בצל של ימים שקטים. שלומי לא היה בבית, חזר רק בצהריים, בקושי מדבר, שוכב לראות טלוויזיה. אני עומדת להכין מרק ואז שומעת אותו בטלפון, מדבר עם הבן שלו, גיא.
“הכל בשליטה, אמא שלך נלחמת, אבל אני אגרום לה למכור, תראה. היא מפחדת שאעזוב אותה. היא כבר מבוגרת, מי ירצה אותה? אחרי שאמכור תוכל לקבל כסף למוסך, ואני מתחיל בניה. זה שלי.”
אני עמדתי באמצע המטבח, מתהפכת מבפנים. הבנתי שהקו נחצה, שהפחד שלי להיות לבד ניצח את הפחד לאבד עצמי.
הלכתי, הוצאתי מזוודה גדולה מהארון, אותה שהייתה איתנו בטיול ליוון. פתחתי אותה בסלון. שלומי רואה אותי, חושב שאני מתחילה לארוז לקראת פינוי הדירה להשכרה. “או, סוף סוף, עכשיו את מתנהגת נכון.”
אני פותחת את הארון, אני מתחילה לאסוף את הבגדים שלו. הוא שואל: “מה את עושה?” עניתי: “אתה עוזב עכשיו, אין מה לחכות לשני. לקחת את מה שלך לאזור שלך בחלקה של ההורים שלך, או אצל אמא שלך.”
הוא עף עליי: “את לא יכולה! אני גר פה! אני בניתי! אני צבעתי!” אני אומרת: “אתה? אוקיי, בוא נעשה חישוב אני אחזיר כסף על פסים שהתקנת, על צבע וזכוכיות. על החשמל והאוכל, שכל השנים אני שילמתי לא אבקש בך כלום. תראה בזה מתנה.”
הוא מנסה להחזיר את עצמו, להתחנן, אבל אני כבר לא איתו. “שמעתי אותך מדבר עם גיא. על ‘מבוגרת’, על זה שאתה מתכנן לדחוק אותי.” הוא חיוור והבין שלא יהיה פה תיקון.
הייתי חדה, כמו משפט “אתה עוזב, אני משנה את המנעולים.”
השעה הבאה הייתה סיוט: צעקות, איומים, התבכיינות, ניסיונות למצוא שליטה. אני עמדתי מולו, נוקשה. ידעתי הדירה שלי, ירושה מסבתא, שלומי לא יכול לקחת ממני כלום גם ברמת החוק.
כשהוא עזב, לא בכיתי. סגרתי דלת, פעמיים עם המנעול, פתחה חלון להוציא את הריח שלו החוצה.
ביום שני, הגשתי בקשה לגירושים. ברבנות ניסו לתת חודש “פסק זמן”, לא הסכמתי.
שלומי לא ויתר הוא התחיל להמתין לי עם פרחים מול העבודה, אחר כך הגיש תלונות, דרש “פיצוי”. גיא התקשר, איים “אבא יקבל חצי”. לקחתי עורכת דין חזקה, סגרתי עניינים, כלום לא הלך אליו הדירה שלי, החלקה שלו, בשורה התחתונה, לא היה מה לחלק.
אחרי חצי שנה, אני עומדת בבלקון, ערב קיץ, הילדים משחקים למטה. אני שותה תה מהכוס היפה שקניתי לעצמי. הבית שקט. אני עשיתי שיפוץ פשוט לדירה של סבתא, השכרתי מחדש והכסף לחיסכון לטיול. אני רוצה לראות את הגליל, את הרים מסביב, שלומי תמיד בז למטרה הזו “בשביל מה לנסוע? בואי נבנה גדר.”
נכנסה נטע עם נכדי, דורון: “בוקר טוב, סבתא, הבאנו עוגה!” נטע מסתכלת עליי: “מלכה! יש לך שמלה חדשה?” חייכתי: “כן, וגם תספורת. נטע, תודה לאיום של שלומי בזכותו לא המשכתי להיאבק עוד חמש שנים מיותרות. נתתי לו את הסוף, מהר וזה התרפא מהר.”
אנחנו שותות תה, דורון מחרסם עוגה. נטע שואלת: “את לא מתגעגעת? לא קשה לבד?” אני מציצה עליה, על דורון, על הכלים מסודרים, על השקט “אני לא לבד, מותק. אני עם עצמי, אני איתכם. עדיף ככה מאשר להיות עם מישהו שרואה בי רק דרך לסגור את החשבונות שלו.”
בערב, כשנטע ודורון הלכו, פתחתי מחשב, בדקתי טיולים כבר קניתי כרטיסים לגליל העליון, לטיול עם נטע ודורון. הסתכלתי על תמונות של מים, הרים, שמיים בלי סוף.
החיים לא נגמרים בגיל חמישים ושתיים. הם אפילו מתחילים. אני מרגישה הכי חופשיה, ומבינה שזה הזמן לבחור, ולהעריך את עצמי.
יאללה, לילה טוב. מחר יום חדש והוא שלי, רק שלי.
