הייתי בן תשע-עשרה כשיוני, בחור שהייתי יוצא איתו כבר שנה, הציע לי נישואין. היה ברור לי שזה מוקדם מדי, שאתה מוותר על החוויות של לצאת עם החבר’ה, לבלות, להיות חופשי. אבל יוני נראה בחור אמין, טוב. פחדתי שאולי לא אמצא מישהו טוב ממנו, וכך, למרות הספקות, הסכמתי להיות אשתו.
התחלנו לגור יחד אצל ההורים שלו. להורים שלי יש בית פרטי גדול ליד תל אביב. קיבלנו שם את הקומה השנייה. כבר מהתחלה היה ברור שהמשפחה של יוני לא סובלת ממחסור, ויוני באותה תקופה גם עשה אחלה כסף, כך שיכולתי להתרכז בלימודים באוניברסיטה.
שנתיים אחר כך נולדה לנו ילדה, קראנו לה עמליה. יוני היה מאושר, אבל אז הכל הסתבך הוא מצא את עצמו בלי עבודה. ההורים שלו הציעו לו להצטרף לעסק המשפחתי, אבל הוא, עם הראש החופשי שלו, רצה להסתדר לבד. בדיוק אז חבר הציע לו לטוס לחו”ל בשביל לעבוד קצת ולהרוויח טוב יותר. יוני לא היסס יותר מדי והסכים.
החלטנו שהוא נוסע לשנה שיחזור עם כסף, שנתחיל מחדש, אולי אפילו נוכל לקנות דירה משלנו. אבל שנה הפכה לשנתיים, ויוני, אחרי שטעם את השקל הגדול, הגיע שוב רק כדי לארוז ולטוס לעוד שנתיים. הוא רצה לדאוג לנו, שנהיה עצמאיים, בלי תלות בהורים. הכוונה שלו ראויה, אבל אני? מה עם עמליה? יוני הבטיח לקפוץ לביקורים כמה פעמים בשנה והוא קיים. אבל השנה הראשונה הפכה לשלוש, לשלוש הפכו לחמש. בסוף הרגשתי כל-כך ריקה, כל-כך בודדה, שפשוט התבלבלתי.
יום אחד פנה אליי גבר, קצת יותר מבוגר ממני, באינסטגרם. הוא שפך עליי ים של מחמאות, דיבר אליי כאילו אני האישה הכי יפה בעולם. כל כך הרבה זמן לא שמעתי דברים כאלה מבן זוגי. התכתבנו כמעט חודש, ואז נפגשנו. הכול קרה בפגישה הזו בגדתי ביוני. אבל זה הרגיש כמו נשימה חדשה, אז נפגשנו שוב, ועוד פעם. אחרי חודשיים, לפתע יוני חזר מאליו הפעם לגמרי, עם דירה חדשה שקנה לנו, עם פרחים ודיבורים יפים.
המצפון לא נתן לי מנוח. הודיתי ביוני שבגדתי בו, ולא פעם אחת. הוא פשוט סילק אותי מהבית. לרגע שקלתי ללכת לאותו גבר מהאינסטגרם, אבל הוא מיד ענה שהוא לא מעוניין, שהוא עסוק ושהכול היה זמני מבחינתו. יוני כבר פתח בהליכי גירושים, עמליה איתי בבית של ההורים שלי, אבל הוא לא מפסיק לאיים שייקח אותה ממני.
אני מתבייש בעצמי, לא מבין למה לא חיכיתי ליוני? איך יכולתי לבגוד בו כך?
