נו תגידי, תעודת נישואין באמת חזקה יותר מחיים משותפים? – הגברים לעגו לנדיה

נו, התעודת נישואין בכל זאת מחזיקה יותר מחיים משותפים?
צחקו הגברים על נעה.
אני לא אלך למפגש שלושים שנה לסיום התואר.
אחר כך אהיה שבורה.
שיילכו מי שמגיעים כל שנה, להם זה לא בולט כמה הם השתנו צעקה נועה לטלפון כשחברה היחידה שלה, רותם, התקשרה.
מה נראה לך, איך את נראית שכה את פוחדת?
התפלאה רותם הרי נפגשנו לפני חמש שנים בערך, היית נראית אחלה, לא משהו חריג.
השמנת או מה?
זה לא זה, פשוט אין לי כוח, אל תכריחי אותי, רותם!
נועה כבר רצתה לסיים את השיחה, מקווה שרותם תבין ותמשיך להתקשר לשאר.
אלא שהפעם רותם לא עזבה.
נועה, גם ככה בקושי נשארנו.
מה, מישהי נפטרה?
נועה נבהלה, מרגישה שנים עוברות לה פתאום כמו רכבת, אפילו שהיא לא הרגישה עצמה כבר צעירה, לא ציפתה שחברותיה כבר ילכו לעולמן.
לא, לא עד כדי כך…
פשוט יש שנסעו מהארץ.
ומי שכן נפטרה זו ענת כהן, כבר לפני עשרים וחמש שנה, זוכרת שסיפרתי.
אז אל תתחמקי, מתאסף כל המחזור, ארבע קבוצות, אבל בפועל רק שלושים יהיו.
והצלחת סוף סוף לחתן את הבן שלך?
אז הגיע הזמן שתרשי לעצמך להשתחרר קצת.
רותם דיברה עוד, אבל נועה נזכרה שוב בענת.
תמיד היו לה עיניים עייפות ומבט כבד, והגברים בקבוצה חשבו שהיא חלשה.
בסוף התברר שלענת היה לב חולה.
היא למדה מצוין, חלמה לבנות גשר תלוי חדש בראשון לציון, אבל לא הספיקה כלום.
ומה נועה הספיקה?
היא התאהבה ביואל, שהיה ראש צוות בבניין, לשם הלכה לעבוד אחרי הלימודים.
הוא עבד בראשון באורח לפי משמרות ואז חזר לביתו בקרית ביאליק.
יצאו הרבה זמן, יואל אפילו היה מכנה אותה “אשתי” לפני כולם.
הוא טען שחיים יחד בלי חתונה זה סימן לאהבה אמיתית שממשיכים לא בזכות החתימה, אלא בזכות הרגש
אבל כשהבינה שהיא בהריון, יואל לא הגיע למשמרת.
הסתבר שיש לו שלושה ילדים, ואשתו חלתה.
הוא עזב הכול בגלל העניינים בבית, אפילו לה לא סיפר שהוא לא ישוב.
ונועה ידעה שאין לה שום זכות לדרוש משהו מאיש משפחה עם שלושה ילדים ואישה חולה.
אז גם היא עזבה את אתר הבניה לפני שמישהו יספיק לשאול שאלות.
הגברים זרקו משפט אחרון:
נו, תעודת נישואין מחזיקה טוב יותר מחיים משותפים, אה?
אבל לנועה כבר לא היה אכפת, הלכה לעבוד במכולת ליד הבית, סידרה אותה שם שכנה מהבניין.
הן קבעו שנועה גם אחרי הלידה תעבוד פעמיים בשבוע.
אמא שלה הסכימה לשמור על תומר הקטן “אם את כזאת חסרת אחריות שאיבדת עבודה נדירה כזאת!”, גערה בה האם.
הרי את גידלת אותי ככה!
צעקה סוף סוף נועה אל אמה שכשלה אותה שוב ושוב.
קיוויתי שתהיי לפחות מסודרת!
את הלימודים שלך סחבתי על הגב שלי!
אימה התריסה.
איזה שורש, כזה זרעם, מה רצית?
ענתה לה נועה מייד…
ואז נפלה לה רחמים על אמה.
אחר כך התחבקו ובכו, אבל הרי מה הטעם.
לאן לחזור עכשיו…
אז כשרותם התקשרה ביום השנה החמישי לסיום הלימודים, להזמין אותה למפגש, נועה לא הלכה.
הרי שם ידברו על משפחות, עבודה, יראו אחד לשני תמונות, ונועה מנקה שלוש עבודות: בלובי של בניין, בבית ספר ובגן ילדים.
על מה בכלל לדבר איתם?
או בעצם, מה להם לדבר איתה…
עבור תומר שלה, הייתה מוכנה להכל הוא היה האור שלה.
במיוחד כשאמא שלה החליטה, כשתומר התחיל גן, שהיא מילאה חובתה.
עזבה לכפר לסייע לאחותה שרה בטענה שקשה לה בעיר והיא צריכה אוויר נקי.
במהלך השנים היה לנועה פתאום מזל, והיא נמצאה חצי משרה בתחום תומר התחיל בית ספר, והיא כבר הספיקה הכל, אפילו לקחת אותו ישר אחרי הצהריים, ותומר היה מושא קנאה.
אחר כך עידן, עמית לעבודה, התחיל להתחיל איתה, אבל היא סגרה עניין מיד לה יש ילד, והוא לא צריך זר בבית במקום אבא.
בעבודה פתאום ממש העריכו אותה, וכשתומר גדל, היא כבר התחילה להרוויח יפה, ועברה למשרה מלאה כמהנדסת.
אבל אף פעם לא הרגישה שלמה, אפילו מבחוץ מכונסת בעצמה, בגדים צנועים, לא צבעה שיער, ואחרי גיל ארבעים כבר היו שיערות לבנות.
לכאורה אין לה זכות להיות מאושרת חיה עם גבר נשוי, כמעט לקחה שלושה ילדים מאבא שלהם.
אסור להתבלט, אסור להיות ססגונית אחרת שוב מישהו יסתכל עליה…
ולא האמינה שמגיע יחס מאושר מסביב הרי מלא גרושות, והיא לא טובה מהן.
וזה לא שלא הייתה מסורה תומר גדל כילד אסיר תודה, ההקרבה לא פגמה בו.
בקיץ היה נוסע לשרה וסבתא רבקה בכפר, עוזר בכל: חפר, נטע, שתל, כיסה, עזר בסגירת ריבות ומלפפונים; קטע עצים בחצר.
אפילו אמא שלה הודתה “זה מזל שאת ותומר ככה.
לה ואחותה נכד אהוב.”
אז מה לה ולמפגש בבית קפה עם חברי ספסל הלימודים?
כל המחשבות הללו ריחפו בראשה בשניות, כששמעה שוב את רותם מתעקשת:
נועה, שמעת?
הקפה ליד המעונות, שישי הבא בשלוש.
תבואי, לפחות בשבילי שגם לי אין עם מי לדבר, תבואי?
קולה של רותם רעד פתאום, ונועה, מבלי לדעת למה, הסכימה:
טוב, אני אבוא…
הניחה את הטלפון מיד והצטערה על ההבטחה.
התקרבה למראה, הביטה בעצמה, ואז שוב הרימה את הנייד כמעט התקשרה להתחרט.
אבל המספר של ראש הקבוצה כל הזמן היה תפוס, ולנועה פתאום התביישה…
מאוחר, פתחה את הארון והוציאה שמלה כחולה זאת שתומר קנה לה לחתונתו.
תומר ונעמה חפרו עד ששכנעו, נעמה נסעה איתה לקנות, הלבישה ושיערה מתוחזק.
זה היה לפני שנה.
תומר ונעמה חיים לבד, מאושרים והלבן שוב בצבץ, אין בכלל בשביל מי להתגנדר.
בסוף נועה עשתה תסרוקת, לבשה את השמלה, קצת צבעה שפתיים ואז מחקה הרגישה שזה מוגזם מדי.
בקפה היה עמוס ורועש, נועה הגיעה בדיוק בזמן.
רותם מיד קפצה נועה, איזה יופי שלך!
כמה שמחתי!
רותם עצמה קצת עלתה במשקל, אבל זה רק הוסיף לה חן.
ישבו ודיברו, ואז לקחו את רותם, ונועה נשארה עם מיץ ביד, מסתכלת על כולם ושומעת שירים שירים של ימי הסטודנטיות ההם, עת קיוו לחלום ולכבוש את העולם.
אפשר לרקוד איתך?
התקרב אליה קול מעבר למוזיקה.
היא הרימה מבט וזיהתה מיד זה היה עומר יהלומי מהקבוצה המקבילה.
בשנה ג’ התחתן, ונועה ממש הצטערה אז, היא חיבבה אותו.
נועה, כמה התייפית.
אני בפעם הראשונה במפגש, אף אחד לא מזהה, אותך ראיתי מיד!
עומר הושיט לה יד, ונועה לא היססה והצטרפה תפסה את מבטה המשתומם של רותם שחזרה.
רקדו כמה ריקודים ברצף ושתקו.
העיניים והידיים דיברו.
בסוף עומר לחש:
נועה, אפשר ללוות אותך?
רק שתדעי אני גרוש מזמן, אבל אם מישהו מחכה לך בבית סתם אעביר אותך, שיהיה בטוח…
עומר ליווה אותה, ולמחרת כבר נפגשו שוב, ומאז לא נפרדו.
נעמה עזרה לבחור לנועה שמלה לחופה, כבר הייתה בהיריון נועה עומדת להיות סבתא.
והיא כלה מבוישת.
נעה הרשתה לעצמה סוף סוף להיות מאושרת.
ונעמה לחשה:
נועה, תדעי לך שאת מדהימה.
אנחנו עם תומר מאושרים בשבילך ואושר לא תלוי בגיל, זה מותר גם בגילך!
אמת, חשבה נועה בעיניים מאושרות כשהביטה בעומר שלה מהחופה סוף סוף גם לי מותר.
נועה סלחה לעצמה, והרשתה לעצמה אושר.