נו, אז תעודת נישואין בכל זאת חזקה יותר ממגורים משותפים? – הגברים לעגו לנעמה

נו, בסוף תעודת נישואין באמת יותר חזקה מסתם לגור ביחד?
ככה צחקו עלי בעבודה הגברים, וגם עליי, נעמה.
“אני לא אלך למפגש שלושים שנה לסיום הטכניון,” הודעתי בפלאפון בקול תקיף לאילנית, החברה היחידה שנשארה לי.
“שוב דיכאון ייפול עליי.
שיילכו מי שהיו כל שנה, הם לא רואים בכלל איך הם השתנו.”
“אבל איך את נראית עכשיו, מה את מפחדת כל כך?” שאלה אילנית בתמיהה, “נפגשנו לפני חמש שנים והיית בסדר גמור!
מה, העלית במשקל או מה?”
“עזבי אותך, פשוט לא רוצה וזהו, אל תנסי לשכנע, אילנית!”
כבר הייתי בדרך לנתק, מקווה שאילנית תבין ובעולם שלה תחייג הלאה לכל שאר החברים מרשימת הבוגרים.
אבל הפעם היא לא הרפתה.
“נעמה, אנחנו גם ככה כבר מעטות.”
“מה, מישהי מתה?” נבהלתי, אני אולי כבר לא ממש צעירה אבל המחשבות על עולם הבא עוד רחוקות.
“לא, אל תגזימי.
פשוט חלק עזבו את הארץ, עברו לחו”ל.
עידו ברק, כמה סימבולי, נפטר לפני עשרים וחמש שנה, צעיר.
סיפרתי לך מזמן.”
“אז די להתעקש, זו כל הכיתה, ארבע קבוצות, שלושים איש בסך הכל.
הבן שלך הרי התחתן, לא?
מגיע לך כבר קצת להנות.”
הקול של אילנית המשיך, ואני נשאבתי פתאום לזכרונות על עידו ברק.
תמיד היה נראה אפור, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים.
החבר’ה צחקו עליו, לא העריכו כמה רגיש הוא באמת היה.
רק אחרי שמת הבנתי שהיה לו לב חולה.
הוא חלם לתכנן גשר יפה ליד הבית, אבל הגורל לא נתן לו.
ומה אני הספקתי, אני, נעמה?
התאהבתי באסף, ראש צוות הבנאים, לשם הלכתי לעבוד אחרי התואר.
פעם היה אצלנו בעיר, ואחר-כך היה נוסע הביתה.
היינו הרבה זמן יחד, אסף קרא לי “אשתו” מול כולם.
טען ש”זוגיות אמיתית לא תלויה בחתונה זה הלב, זה הכל.”
אבל כשהבנתי שאני בהריון, אסף לא חזר מהעבודה.
הסתבר שיש לו שלושה ילדים ואשתו חולה.
הוא התפטר ולא טרח אפילו להודיע לי.
הבנתי שאין לי מה לדרוש מאדם כזה, עם שלושה ילדים ואישה חולה בבית.
עזבתי גם אני את הבניין, שלא יתחילו לקשקש מאחורי הגב.
לפני שיצאתי, מישהו מהחבר’ה לגלג:
“נו, בכל זאת, תעודת נישואים יותר יציבה מסתם לגור יחד!”
אבל כבר לא היה אכפת לי.
התחלתי לעבוד במכולת ליד הבית, בזכות חברה מבניין שלנו.
קבענו שגם כשאהיה אמא, אעבוד פעמיים בשבוע.
אמא שלי הסכימה לשמור על דניאל, הבן שלי, תוך כדי שהיא נוזפת בי: “תראי כמה אני סובלת מהשטויות שלך!
עבודה טובה עזבת בגלל שטויות!”
“תאשים את עצמך, את גידלת אותי ככה!” בסוף צעקתי עליה, כשנהייתה חסרת רחמים.
“רק שחשבתי שתהיי נורמלית.
אני סחבתי אותך על הגב שיהיה לך עתיד, ואת חזרת אליי ככה!
נעמה, ציפיתי ליותר!”
“איזה עץ כאלה פירות,” זרקתי באוויר, ומיד התחרטתי.
אחרי שחיבקנו ובכינו יחד, הרגשתי ריקה.
לאן ממשיכים עכשיו…
אז כשהתקשרה אילנית לפני חמש שנים למפגש בוגרות, כמובן שלא הלכתי.
מה יש לי לדבר איתן?
על משפחות, על ג’ובים נוצצים, בזמן שאני שוטפת שלוש פעמים ביום: בבניין, בבית הספר ובגן הילדים.
הנושא שלי?
להחליף דלי מים.
או אולי פשוט מה להן לדבר איתי…
עשיתי הכל בשביל דניאל, הוא היה כל עולמי.
עם הזמן אמא עזבה.
ברגע שדניאל נכנס לגן אמרה שגמרה להקריב, ונסעה לאחותה במושב.
טוענת שהעיר עושה לה רע.
אחרי כמה שנים של עבודה קשה, פתאום התקשרו אליי מעיריית תל אביב התקבלתי בתפקיד חלקי כמהנדסת.
בדיוק כשדניאל התחיל בית ספר.
הספקתי הכל, אפילו לאסוף את הבן אחרי צהריים.
החברים שלו קינאו.
אחר כך התעניין בי עמית מהעבודה, אבל ישר ניתקתי את הרעיון דניאל צריך יציבות, לא אב חורג.
גם ככה קשה.
בעבודה הצלחתי, ואחרי שדניאל גדל, קיבלתי משרה מלאה והתקדמתי בהנדסה.
אבל תמיד הרגשתי פגומה.
הלכתי צנוע, בלי לצבוע שיער, מידי פעם אפור.
לא מגיע לי להיות מאושרת, אחרי שחייתי עם גבר נשוי וכמעט פירקתי משפחה.
אסור לבלוט, אל תצבעי ותתלבשי בגדים יפים אולי מישהו עוד ירצה לפגוע בך.
באמת כבר לא האמנתי בשום סוף טוב.
סביבי היו גרושות, במה אני טובה מהן?
דניאל התגלה בתור ילד מדהים.
המסירות שלי אליו לא הרסה אותו.
בחופשות היה עם אימא שלי במושב, עזר לה ולאחותה עם הכול.
חרש שדות, שתל תפוחי אדמה, סחב מים, קטף.
גם קצץ עצים, העמיד בעצמו ערימת עצים ליד הבית.
ואמא שלי הודתה סופסוף: איזה בן!
זה האושר הכי גדול שלה ושל אחותה.
אז מה לי ולמפגש מחזור וקפה בתל אביב…
כל המחשבות האלה התרוצצו בראשי בשניות שחייגה אילנית:
“נו, קלטת?
בית קפה מול המעונות, יום שישי הבא בשלוש.
בואי, באמת אין לי עם מי לדבר…
תבואי?”
הרמתי עיניים, בקול של אילנית היה רעד.
ולפני שהבנתי, הסכמתי:
“כן, אני באה…”
אחרי שניתקתי, כבר הצטערתי.
עמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי, ואז הרמתי שוב פלאפון כמעט התקשרתי לבטל.
אבל פשוט לא היה לי כוח.
מאוחר בלילה פתחתי את הארון ושלפתי שמלה כחולה, זו שדניאל קנה לי לחתונה שלו.
הוא ואשתו, רוני, כמעט כפו אליי ללכת איתה לקניון ולמדוד.
אחרי שעות של מדידות מצאנו אחת שהתאימה, אפילו אני אהבתי אותה.
קנינו גם נעליים.
רוני גם לקחה אותי לספרית, עשו לי צבע ותספורת.
זה היה רק בשנה שעברה.
מאז דניאל ורוני חיים לבד ומאושרים.
אני?
שוב שיער אפור, אין בשביל מי להתייפות.
אבל עשיתי תסרוקת, שמתי שמלה, שמתי טיפת אודם ואז ניגבתי, הרגשתי שזה מוחצן מדי.
בבית הקפה היה מלא ועמוס, בדיוק בשלוש הגעתי.
אילנית קפצה אליי נעמה!
את נראית מדהים, כמה התגעגעתי!
גם אילנית עלתה קצת במשקל, אבל דווקא זה חינן אותה.
ישבנו ודיברנו ואז מישהו משך אותה הצידה.
אני שתיתי מיץ, הסתכלתי מסביב, עוד ועוד זיכרונות ליוו את השירים שהתנגנו שם, מתקופת הסטודנטים.
“תרצי לרקוד?” שמעתי לפתע קול מוכר מבעד לרעש.
הרמתי עיניים זה היה גידי מזרחי מהקבוצה המקבילה.
בתואר שלישי הוא התחתן, והיה לי קראש עליו אז.
נעמה, איך יפה נהיית!
פעם ראשונה אני בא, לא מזהה פה אף אחד, אבל אותך זיהיתי ישר!”
הושיט לי יד, ואני לא סירבתי.
קמתי, צעדנו לרחבה אילנית הביטה בי מופתעת.
רקדנו כמה ריקודים בשתיקה.
פתאום גידי שאל אותי:
“נעמה, אפשר ללוות אותך הביתה?
אני כבר מזמן גרוש.
רק יש לך מישהו בבית, אני מבטיח רק מלווה כי מאוחר…”
ליווה אותי, ולמחרת שוב נפגשנו ומאז לא נפרדנו.
לשמלה ולנעליים לחתונה השנייה שלי, רוני כלתי עזרה לי לבחור.
היא כבר הייתה בהריון, בקרוב אהיה סבתא.
והיא קצת צחקה עליי, שאני הכלה.
בסוף הרשיתי לעצמי להיות מאושרת.
ורוני לחשה לי:
“נעמה, את יודעת איזה מהממת את?
דניאל ואני כל כך שמחים בשבילך אושר זה מותר בכל גיל!”
ושם, מול גידי שבחר בי, ובני המשפחה הבנתי לראשונה: גם לי מגיע.
סלחתי לעצמי, והפסקתי להרגיש אשמה.
החיים לימדו אותי שהאושר לא תלוי בתעודה, אלא בלב.
אני סולחת וגם מוכנה לקבל ככה מוצאים שלווה.
אם מישהו קורא את זה, שתדעו: מותר להיות מאושרת, גם כשזה לוקח זמן.