נו, אז תעודת נישואין באמת חזקה יותר מגורמים יחד? – הגברים צחקו על נעה

יומן חיים 30 שנה אחרי הלימודים
אז מה, תעודת נישואין באמת יותר חזקה מהחיים בזוגיות בלי נישואין?
היו צוחקים עלי בעבודה אז, כשהתחילו לשמוע עליי ועל טל, אבא של הילד שלי.
על מסיבת 30 שנה לסיום הלימודים בכלל לא חשבתי להתקרב.
מבחינתי זו טריגר לדיכאון, עוד ערב שבו כל אחד מספר על המשפחה המושלמת ועל הקריירה, ואצלי טוב, לא בדיוק מה שרציתי.
כשחווה, החברה היחידה שאיתה נשארתי בקשר, התקשרה להזמין, כמעט צעקתי לתוך הטלפון:
אני לא באה למסיבה הזו.
מי שהולך כל שנה ממילא לא מבחין כמה השתנינו, אבל בשבילי לא, חווה, אל תתעקשי.
שקט בצד השני.
אבל חווה, כמו חווה, לא ויתרה:
רחלי, מה את כל כך נרתעת?
נפגשנו לפני חמש שנים ונראית בסדר גמור, לא התפוצצת משומן או משהו למה את מפחדת?
די, זה לא עניין של איך אני נראית פשוט לא רוצה.
את תביני.
ועל אף שקיוויתי שתוותר ותמשיך להזמין אחרים, חווה לסתמה לי את הקו, אפילו אמרה בקול מלא משמעות:
רחלי, אין כבר הרבה מאיתנו חלק עזבו לארצות אחרות, חלק עזבו את העולם הזה, רק אלעד דגן הלך לעולמו מזמן, את זוכרת?
בבת אחת, צץ זיכרון מאלעד ההוא עם השקעים הכהים מתחת לעיניים, שתמיד נחשב לחלשלוש.
גם אני לא הספקתי הרבה מאז מתי זה קרה בכלל?
התמיינתי, התאהבתי בדביר, שהיה ראש צוות בבינוי.
הכרנו במשרד, הוא עבד במרכז ובסוף כל פרויקט חזר לחיפה, למשפחה.
שנים בילינו יחד, דביר אפילו קרא לי אשתו בפומבי והצהיר: אהבה אמיתית לא זקוקה לחוזים, תעודות רק למה שיש בלב. ואז ביום אחד, גיליתי שאני בהריון ודווקא אז הפסיק להגיע לעבודה.
בסוף התברר שלושה ילדים בבית ואשתו חולה, משבר אישי, לא סיפר לי כלום.
פתאום הבנתי שאין לי על מה לדרוש ממנו דבר הרי כבר יש לו משפחה שלמה.
עזבתי גם אני את אתר הבנייה, עברתי לעבוד בחנות מכולת ליד הבית, כמו שהשכנה מהבניין הציעה, שתעזור לי.
סיכמנו שאמשיך לעבוד גם אחרי הלידה, פעמיים בשבוע, והאמא שלי הסכימה לשמור על שגיא הקטן, תוך כדי שהיא מזכירה כמה אכזבתי אותה:
חינכתי אותך אחרת, סחבתי אותך באוניברסיטה וככה את מסיימת?
צעקה אמא.
איזה שורש, כזה פרי, עניתי בכעס ומיד הצטערתי.
בסוף התחבקנו ובכינו יחד.
כשחווה התקשרה אחרי חמש שנים להזמין למפגש, כמובן שסירבתי שוב.
שם כולם ידברו על העבודה, על הילדים המוצלחים, יראו תמונות מחול.
ואני?
מטפלת שלוש פעמים ביום בבניינים, בבית ספר, בגן.
שגיא הפך להיות כל עולמי הילד היחיד שבאמת שימח אותי.
הזמן עבר.
אמא הודיעה שדי לה מהעיר ונסעה אל אחותה בקיבוץ בגליל.
נשארתי לבד, עם סידרה של עבודות ניקיון.
ואז, לפתע, קיבלתי חצי משרה בתחום שלמדתי, בדיוק כשהבן עלה לכיתה א.
פתאום הייתי אוספת אותו בעצמי, מספיקה להיות איתו אחה”צ, והוא השוויץ בזה בין כולם.
בהמשך, עמית לעבודה ניסה להתחיל איתי, אבל מיד סירבתי לא רוצה להכניס גבר חדש לחיי שגיא.
אבא הוא לא יהיה לו, רק בלגן עוד יצא מזה.
פתאום התחילו להעריך אותי, ואחרי כמה שנים קיבלתי משרה מלאה כמהנדסת.
אבל תמיד הסתובבתי בתחושה שאני פחותה מתלבשת פשוט, לא צבעתי שיער, והלבן הופיע כבר בגיל ארבעים.
הרגשתי שאין לי רשות להיות מאושרת, אחרי כל מה שעשיתי בסך הכל הייתי עם גבר נשוי.
אסור להתלבש יפה, להיראות שמחה מדי שלא אמשוך אליי שוב צרות הרי כבר לא מאמינה באגדות על אושר וזוגיות.
כולם סביבי גרושים, ואני לא טובה מהם, אולי אף פחות
שגיא התברך והיה הילד של סבתא אִירִית בכפר.
כל חופשה עבד בגינה, שתל, חפר, עזר בבציר כל השנה נער מצטיין, מותק של ילד.
אז איזו מסיבה עכשיו, כשאנשים מתעסקים בהצלחה, כשאני רק מנסה לשרוד?
אני מניח שכל המחשבות האלו שטפו לי את הראש בשנייה וחצי, ובעודי מתמהמה, שומע את חווה מתחננת:
תקשיבי, בית הקפה מול המגורים הסטודנטיאליים, יום שישי הבא בשלוש בצהריים.
לפחות בואי בשבילי אין לי עם מי לדבר שם.
משהו בקול שלה התרכך, ואני, לא מבין איך, עניתי: טוב, אני אגיע.
הנחתי את הטלפון, נבהלתי מההסכמה, ומת ללחוץ שוב ולבטל הכול.
אבל לא העזתי, והקו היה תפוס.
בסוף הלילה, פתחתי את הארון, הוצאתי את השמלה הכחולה ששגיא קנה לי לחתונה שלו, שבקושי הסכמתי ללבוש אז, ונועה כלתי גררה אותי והכריחה למדוד ולצבוע שיער ליום האירוע.
היום, שגיא ונועה חיים ביחד, שמחים.
אני נראית מיושנת לי, אבל מצאתי כוחות קצת צבע בשיער, השמלה נחה טוב על הגוף.
קישטתי שפתיים ואז מחקתי בחזרה, שלא יראו שוב מיוחדת.
הלכתי לבית הקפה ומצאתי שם את כולם רעש, שמח, צחוקים.
חווה זיהתה אותי מיד, מחבקת רחלי, את כל כך יפה! היא בעצמה קצת שמנה, אבל היטיב לה.
כל אחד מראה תמונות, מדבר על המסעות, ואני שותה מיץ ומביטה בנוסטלגיה.
ברקע ניגנו שירים מהתקופה כשהאמנו שהעתיד יהיה ורוד ואנחנו נכבוש את העולם.
ואז, קול מוכר נשמע מעל המוזיקה:
מותר להזמין אותך לריקוד?
הרמתי מבט, זה היה יואב לוי, מאותה קבוצה במכללה.
בזמנו חיבבתי אותו, אבל הוא התחתן בגיל צעיר ואני איבדתי עניין.
יואב הושיט יד, אמר שזו הפעם הראשונה שהוא מגיע לאירוע כזה, ושהתגרש מזמן.
התבייש אם מחכה לך מישהו בבית, אל תדאגי אבל אשמח ללוות אותך.
רקדנו.
לא הרבה דיבורים, סתם הבנה שקטה.
בסוף הלילה ליווה אותי הביתה.
למחרת שוב נפגשנו, ואחר כך כבר לא נפרדנו.
נועה עזרה לבחור שמלה לחתונה שלי בקרוב הפכתי לסבתא, והמבוכה חזרה אליי, שכמעט בגילי אני כלה.
אבל הפעם הרגשתי שמותר לי.
נועה חיבקה אותי ולחשה: רחלי, את נראית נהדר.
אנחנו ושגיא ממש שמחים בשבילך.
מגיע לך אושר, בכל גיל.
מותר!
וכשישבתי ליד יואב בטקס הקטן שלנו, פתאום האור התמלא בנשימתי.
הרגשתי סוף סוף שמותר לי להיות מאושרת.
וסליחה שהייתי כל השנים כל כך קשוחה עם עצמי.
החיים עדיפים בהם תיקון מאשר חרטה.
ולפעמים הכי חשוב הוא להרשות לעצמך פשוט להיות שמח.
עמי.