אני בן 41 ונשוי לאשתי מאז שהייתי בן 22. לפני חודשיים התחלתי לחשוב על משהו שמעולם לא העזתי לומר בקול: אני לא בטוח שאי פעם התאהבתי בה כמו שאנשים מתארים אהבה. ערב רגיל אחד, ישבתי בסלון בתל אביב וצפיתי בטלוויזיה, ושאלתי את עצמי למה אף פעם לא הרגשתי את מה שנשים רבות מתארות כ”פרפרים בבטן”, אותה התרגשות מתוקה, הרצון לרוץ ולחבק את האדם השני. המשכתי לחשוב, והכול התחיל להתחבר.
גדלתי בבית לא פשוט. אבא שלי שתה הרבה, היה חוזר שיכור, מבזבז את כספו על אלכוהול וגורם לבעיות. אימא עבדה בניקיונות בבתים כדי להוסיף פרנסה למה שהוא לא נתן. גדלתי בתוך מריבות, עייפות ותחושת לחץ מתמדת. בתור נער כל מה שרציתי זה לעזוב את הבית, שתהיה לי פינה משלי, לישון בשקט בלי לשמוע צעקות על הבוקר. לא חלמתי על אהבה חלמתי לברוח.
כשפגשתי את אשתי, הייתי בן 22 והיא הייתה בת 32. רק חודש אחרי שיצאנו, היא כבר דיברה על לעבור לגור יחד, לעזור לי, ורצתה איתי משהו אמיתי. לא ישבתי לשאול את עצמי אם אני מאוהב. ראיתי בזה דרך לעזוב את הבית, להתחיל חיים חדשים. החלטתי מהר, ארזתי קצת בגדים ועזבתי. לא הייתה התלבטות ארוכה, לא ספק עמוק רק רצון עז להתרחק.
אני לא יכול לומר שהיו לי חיים רעים. היא אישה טובה עובדת קשה, אחראית. אף פעם לא חסר לנו אוכל, שילמנו תמיד את שכר הדירה בשקלים, ובהמשך גם קנינו דירה משלנו. היא אוהבת את הילדים שלנו, דואגת לכל דבר. אף פעם לא היו לי הוכחות לבגידות או מריבות גדולות. מבחוץ, נראה שהנישואין שלנו “מושלמים”. וזה בדיוק מה שמבלבל אותי, כי אין לי סיבה ממשית להרגיש את הריקנות הזו.
אני אוהב אותה. אני מכבד אותה. אני מודה לה על הרבה דברים. היא נותנת לי שקט, יציבות. אבל כשאני מביט אחורה, אני מבין שלא הרגשתי אף פעם את אותה אהבה עזה ומרגשת שגברים אחרים מדברים עליה. לא הרגשתי קנאה חזקה, פחד לאבד אותה, ציפייה דרוכה שהיא תחזור מהעבודה. האהבה שלי הייתה בעיקר הרגל, שותפות, הכרת תודה לא אש.
אני לא חושב על פרידה. אני לא מחפש אישה אחרת. אני לא רוצה לפרק את המשפחה שלנו. אני פשוט עוסק במחשבות שמעולם לא הרגשתי חופש להתבטא: שאולי מה שקראתי לו אהבה כל השנים היה בעצם צורך, ביטחון, ורצון לברוח מחיים קשים. ועכשיו, בגיל 41, עם ילדים בוגרים ודירה מסודרת, אני מבין את זה.
לפעמים אני מרגיש אשמה בזה בכלל לחשוב. אני אומר לעצמי: “איך אתה מעז להטיל ספק במשהו שנתן לך יציבות?” אבל באותו זמן אני מרגיש שזה אמיתי להודות בזה. אולי הדרך שלי לאהוב שונה. אולי למדתי קודם לשרוד, ורק אחר כך להבין אם בכלל אפשר להתאהב. אני לא יודע. אני רק יודע שהמחשבה הזו הפעילה הרבה דברים בתוכי מאז שהייתי אותו ילד קטן שבכלל רצה לברוח מהבית.
מה אתם הייתם עושים במקומי?
אני רוצה עצה מכם.
