אתמול אמא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום רגיל. בבוקר כתבה לי הודעה לשאול אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר אחר כך” וחזרתי לעבודה שלי. היא לא הייתה חולה, לא הייתה בבית חולים, לא היה שום דאגה, לא היה שום פרידה. יום שגרתי. אחד מאותם ימים שאתה בטוח שלא ישנה כלום.
בשעה ארבע בצהריים קיבלתי שיחה ממספר שלא הכרתי. הייתה זו השכנה, רות. אמרה לי: “אמא שלך עברה תאונה.” שאלתי איפה היא, והיא אמרה לי באיזו מרפאה. יצאתי מיד לשם. אמרו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה בראש, ולא יכלו לעזור לה. הכל קרה בלי דרמה, בלי מילים אחרונות.
לא היו משפטי פרידה. לא היו חיבוקים. לא היה זמן לומר משהו. עמדתי שם, הסתכלתי על קיר לבן, בזמן שמסבירים לי על טפסים, חתימות, ומה צריך לעשות. התקשרתי לאחים שלי, בקול רועד, ואמרתי את המשפט הכי קשה בחיי: “אמא מתה.”
ההלם האמיתי לא היה במרפאה. הוא הגיע כשנכנסתי לבד לבית שלה, לאסוף את הדברים שלה. פתחתי את הארון והבגדים שלה עדיין היו שם, מוכנים לכביסה. הסנדלים שלה ליד הדלת, הארנק תלוי מאחורי הכסא, קניות חצי מסודרות. הכל נתקע באותו הרגע שבו החיים שלה הפסיקו.
הוצאתי חולצה שלה, רציתי להכניס אותה לתיק, והרגשתי את ריח הסבון שלה. נשארתי כך, עם הבגד בידיים, לא מסוגלת לזוז. ישבתי על מיטתה ובהיתי ברצפה. הרגשתי כעס.
ואז הגיעו הדברים הקטנים שכואבים הכי הרבה: לחייג אליה מתוך הרגל ולזכור שכבר אין קו, להגיע הביתה מהעבודה ואין מי שישאל אם הגעת בשלום, לעבור ליד הבית שלה ולא להיכנס. אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה.
כולם אומרים: “הגיע זמנה”, “השם יודע למה”, “עכשיו היא נחה”. אבל אני לא מרגישה מנוחה. אני מרגישה חוסר. אני מרגישה שהיא הלכה ביום מקרי, בלי רשות, בלי התראה, בלי זמן להרגיע את הלב שלי.
וזה הכי כואב שלא הייתה פרידה. זה היה חתך פתאומי, יבש.
