לא מזמן, אמא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום אחר. בבוקר היא שלחה לי הודעה, שאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי “כן, נדבר מאוחר יותר”, וחזרתי לעבוד. היא לא הייתה חולה, לא הייתה בבית חולים, לא הייתה שום דאגה, אפילו לא מילה של פרידה. יום רגיל, אחד מהימים שאף אחד לא חושב שיקרה בהם משהו מיוחד.
בשעה ארבע אחה”צ קיבלתי שיחה ממספר לא מוכר. זאת הייתה השכנה, רחל. היא אמרה לי: “אמא שלך עברה תאונה.” שאלתי איפה היא והתשובה הייתה באיזו מרפאה בתל אביב. מיד יצאתי לשם. הסבירו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה בראש, ולא הצליחו להציל אותה. הכול התרחש בלי דרמה, בלי מילים אחרונות.
לא נותרו משפטי פרידה. לא היו חיבוקים. הזמן פשוט נעלם. עמדתי מול קיר לבן, בעוד פקידה מנדבת לי הסברים על מסמכים, חתימות, וסידורים. התקשרתי לאחים שלי, ליעד ונמרוד, בקול רועד, ואמרתי את המשפט הכי קשה בחיי: “אמא איננה.”
הכאב האמיתי לא היה במרפאה. הוא הגיע כשהגעתי לבד לדירה שלה, לאסוף את החפצים שלה. פתחתי את הארון עדיין היו שם בגדים, מוכנים לכביסה. הסנדלים שלה חיכו ליד הדלת, הארנק תלוי על משענת הכסא, והקניות נשארו חצי מסודרות על השיש. הכול עמד במקום, כאילו הזמן קָפָא באותו הרגע בו נפסקו פעימות הלב שלה.
הוצאתי את אחת החולצות שלה, כדי לשים אותה בתיק, והריח של הסבון שלה מילא את החדר. עמדתי כך, מחזיקה את הבגד, לא מצליחה לזוז. התיישבתי על מיטתה והבטתי ארוכות ברצפה. הרגשתי זעם עולה בי.
ואז באו הדברים הקטנים שכואבים יותר מכל: להקליד את המספר שלה מתוך הרגל ולזכור שהיא כבר לא עונה, לשוב מהעבודה ולגלות שאין מי שישאל אם הכל בסדר, לעבור ליד הבית שלה ולא לעצור. אף אחד לא מכין אותך לדממה הזאת.
כולם אומרים: “הגיע זמנה”, “השם יודע למה”, “עכשיו היא נחה.” אבל אני לא מרגישה שלווה. אני מרגישה מחסור. אני מרגישה שהיא עזבה ביום אקראי, בלי רשות, בלי אזהרה, בלי זמן לרפא את ליבי.
זה הכאב הגדול מכולם: שזה לא היה פרידה. זה היה חתך חד, יבש, שקט.
