לפני כמה ימים אימא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום רגיל. בבוקר שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר אחר כך” וחזרתי לעבודה. היא לא הייתה חולה, לא הייתה בבית חולים, לא הייתה שום דאגה או פרידה. יום רגיל, אחד מהימים שאתה בטוח שלא ישנה לך שום דבר.
בשעה ארבע אחר הצהריים קיבלתי שיחה ממספר שלא הכרתי. זו הייתה שכנה שלנו, שרה. היא אמרה לי: “אימא שלך עברה תאונה”. שאלתי איפה היא, ושרה אמרה לי באיזו קופת חולים. נסעתי לשם במהירות. אמרו לי שהיא החליקה ברחוב, קיבלה מכה בראש ולא הצליחו להציל אותה. הכל קרה בלי דרמה, בלי מילים אחרונות.
לא היו משפטים אחרונים. לא הייתה חיבוק. לא היה לנו זמן לומר משהו. עמדתי מול קיר לבן בזמן שהסבירו לי על מסמכים, חתימות ותהליכים. התקשרתי לאחים שלי, בעוזי ובאשת, עם קול רועד, ואמרתי את המשפט הכי קשה שאי פעם יצא מפי: “אימא נפטרה.”
המכה האמיתית לא הייתה בקופת החולים, אלא כשהגעתי לדירה שלה לבד כדי לקחת את הדברים שלה. פתחתי את הארון, ולפנים עדיין היו בגדים שהיא תכננה לכבס. הסנדלים שלה היו ליד הדלת, הארנק תלוי מאחורי הכיסא, הקניות חצי מסודרות. הכל קפא ברגע בו החיים שלה נפסקו.
לקחתי חולצתה והנחתי בתיק, והריח של הסבון שלה נותר על הבגד. עמדתי כך, עם החולצה בידי, ולא הצלחתי לזוז. התיישבתי על המיטה והבטתי ארוכות ברצפה. הרגשתי כעס.
ואחר כך הגיעו הדברים הקטנים שכואבים דווקא הכי הרבה: להקיש את המספר שלה בטלפון מתוך הרגל, ואז להיזכר שהיא כבר לא עונה; להגיע מהעבודה ולא לשמוע את השאלה “הגעת בשלום?”; לעבור ליד הבית שלה ולא להיכנס. אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה.
כולם אומרים: “הגיע זמנה,” “השם יודע למה הדברים קורים,” “עכשיו היא נחה.” אבל אני לא מרגיש מנוחה. אני מרגיש ריק. אני מרגיש שהיא עזבה ביום אקראי, בלי רשות, בלי אזהרה, בלי זמן להרגיע לי את הלב.
וזה מה שכואב לי ביותר: שזה לא היה פרידה. זה היה קרע פתאומי, חד ושקט.
היום למדתי שפרידה אמיתית לא תמיד באה עם זמן להתכונן או מילים אחרונות, אבל האהבה נשארת גם בחלל הריק.
