נשארו שמונה ימים עד לחתונתי, כשאבי עזב את העולם. הוא נפטר בשנתו. הייתי בעבודה כשהתקשרו אלי מהבית החולים ואמרו שאין מה לעשות יותר. ישבתי על הרצפה במסדרון ולא ידעתי איך להגיב. אמא שלי נפטרה לפני שנים, והוא היה כל מה שנשאר לי. האישה שטיפלה בביתו מצאה אותו – היה לה מפתח.

נותרו שמונה ימים לחתונה שלי כאשר אבא שלי עזב את העולם הזה. הוא נפטר בשנתו. הייתי בעבודה כשנמסר לי מהמרפאה שהוא הלך לעולמו, שאין איך להחזיר אותו. ישבתי על הרצפה במסדרון ולא ידעתי איך להגיב. אמא שלי נפטרה כבר לפני שנים והוא היה כל מה שנשאר לי. המטפלת שדואגת לבית שלו מצאה אותו היה לה מפתח.
הייתי בן יחיד, הילד המפונק שלו. דיברנו כל יום. בבוקר היה מתקשר לשאול אם אכלתי ארוחת בוקר, ובערב לוודא שחזרתי הביתה בשלום.
הימים שאחר כך היו מבול של דברים: שבעה, לוויתו, אורחים שבאים לנחם. ישנתי אולי שעתיים בכל לילה. הייתי בודק את המכשיר שלי שוב ושוב, כאילו ממתין ממנו להודעה משהו לענות לו. ארוסתי הייתה איתי ביום הראשון, אבל אחר כך התרחקה, כאילו אי הנוחות של האבל והעצבות לא אפשר לה להיות קרובה.
ביום השלישי אחרי הלווית כתבה לי: “צריך לדבר על החתונה.” עניתי שאני לא מסוגל, שאין לי כוח לדברים כאלה. היא התעקשה. נפגשנו באותו אחר הצהריים והיא אמרה ישירות: “מה נעשה? הכול כבר שולם האולם, המוזיקה, השמלה, התפריט. לא יכולים לאבד את כל הכסף.”
הסתכלתי עליה וחשבתי שאני לא שומע נכון. אמרתי: “קברתי עכשיו את אבא שלי. אני באבל. אין בי שמחת כלולות, ריקודים ו’לחיים’.” היא טענה שהיא מבינה את הכאב שלי, אבל חייבים להיות “מעשיים”, אי אפשר לזרוק את הכסף.
קמתי מהכסא וביקשתי שנעשה חישוב. ביקשתי ממנה להגיד לי כמה היא שילמה, כמה משפחתה, וכמה אני. משכתי את החסכונות שחסכתי לבית העתידי שלנו והחזרתי לה הכול עד אגורה אחרונה. מסרתי לה את המעטפה ואמרתי: “עד כאן. אני לא יכול להתחתן עם מישהי שבשעת המשבר הכי קשה שלי חושבת יותר על מסיבה מאשר על כאב.”
היא שתקה רגע. אחר כך החלה לבכות, אמרה שאני מגזים, שאני פועל מתוך כעס ואצטער על זה. עניתי שזו לא אבדה של קרוב רחוק זה אבא שלי, היחיד שהיה לי. אם היא לא יכולה להבין זאת, היא לא האישה בשבילי להקים בית.
החלטנו לבטל הכול. הודענו לאורחים, לא תהיה חתונה. רובם הבינו, גם אם חשבו שרק דוחים אותה. היו כאלה שאמרו שאני משוגע, שאפשר להתחתן ולשבת שבעה אחרי. אני לא יכולתי. לא הייתי יכול לחייך לצילום, להרים ‘לחיים’ ולחגוג.
עבר זמן. עברתי את תהליך האבל שלי. מכרתי את האוטו של אבא, סידרתי את הדירה, סגרתי את הפרק. לא מזמן שמתי לב שהיא כבר נשואה לאחר שנה בלבד אחרי. ראיתי את התמונות במדיה שמלה לבנה, מסיבה גדולה, חיוכים ו’לחיים’.
לפעמים אני שואל את עצמי אם הייתי חד מדי. אם הייתי צריך לחשוב עוד. ואז אני נזכר ברגע ההוא כשישבנו זה מול זו, והיא דיברה על כסף בזמן שאני מתפורר בפנים ואני מרגיש שפעלתי נכון.