מפחד/ת לאבד אותך

אז פה אני גר, אמר ליאון בחיוך, מזמין את יעל פנימה.
תיכנסי, אני כבר חוזר.
יעל נכנסה בספקנות דרך הדלת, הסתכלה סביבה במבוכה ולא מיהרה לחלוץ נעליים.
משהו הדאיג אותה
וכשליאון חזר מהחדר השני, עיניה של יעל התמלאו אימה אמיתית, ידיה רעדו, והיא, בלי לומר מילה, ברחה מהדירה בריצה.
יעל, לאן את הולכת?!
ליאון הביט המום בדלת הכניסה שנותרה פתוחה, ואז ברות, שהייתה לצידו…
הוא בכלל לא ציפה שככה ייגמר לו ערב כל כך נעים.
מה, היא פשוט טסה מבלי להגיד כלום?
שאל גיא בחוסר אמון, כששמע מליאון על מה שקרה.
לא אמרה מילה, פשוט הסתובבה וברחה.
ונראתה כאילו ראתה שד, ממש.
ליאון הרים את כוס הבירה, הסתכל עמוק פנימה והחזיר אותה לשולחן.
אני לא מבין כלום מה כל כך הפחיד אותה?
לך תדע לא שאלת אותה פשוט, מה קרה?
ברור שניסיתי, אבל היא לא עונה להודעות, לא עונה לשיחות.
מאתמול בערב לא מצליח להשיג אותה.
ניסית לבוא אליה הביתה?
לא.
לא יודע בדיוק באיזו דירה היא גרה רק לכניסה ליוויתי אותה.
מוזר לגמרי.
תגיד לי משהו שלא ידעתי איזה באסה.
היה נראה שרק עכשיו הכל מתחיל, וכבר נגמר בצורה כל כך לא מובנת.
אולי זה לא נגמר באמת?
למה להפסיק לקוות?
לא יודע…
מרגיש לי שהיא התחרטה.
אין לי הסבר אחר.
אל דאגה, תראה שתפגשו בעבודה ותדברו.
ואז תדע הכול.
ליאון פגש את יעל לראשונה באוטובוס עמוס בדרכו לתל אביב.
אף אחד לא פינה לה מקום, חוץ ממנו.
אחר כך עמד לידה והחיוך שלו לא ירד מהפנים.
הייתה בו משיכה מוחלטת.
רק שלא היה לו אומץ לפנות אליה שם, באמצע כל כך הרבה אנשים ועוד מיהר לעבודה.
מה, ייגש ויגיד: “היי, אני ליאון, הנה המספר שלי, תחזרי אליי אחרי העבודה”?
מטופש.
כשהגיע לעבודה, נשאר לו רק לפנטז עליה.
אבל לשכוח את המבט שלה לא הצליח.
ואז, מה הסיכוי כשהמנכ”ל, אילן, נכנס למשרד, הוא אמר: “תכירו את יעל, מצטרפת לצוות.” ועדיין ליאון היה בטוח שמדובר בדמיון.
“אני משתגע כבר.”
רק אחר כך כשהבין שהיא אמיתית ונמצאת איתו באותו חלל היה ברור לו: זו כנראה הגורל.
יעל, חייכה אליו.
הוא האחרון בקבוצה שהיא ניגשה אליו.
ליאון.
נעים מאוד.
ולא הצליח להגיד לה עוד משהו מהתרגשות או בלבול.
אבל בפנים כל הלב שלו התפוצץ.
והתחושה הייתה כאילו כולו מתרחב, גדל.
כשפגש בה אחר כך, ההרגשה הייתה כאילו הוא מוכן בשביל אהבתה להפוך כל אבן בארץ אפילו להוריד לה כוכב מהשמיים.
בערב נפגש עם גיא בגינת הכלבים בעיר איפה שתמיד מטייל עם ברות וסיפר לו על יעל, מנה לא פחות מה שנקרא, בנשמה ובגוף.
אחי, התאהבת.
אין מצב אחר.
באמת נראה לך?
בטוח.
ככה בדיוק היה לי עם דלית.
פגשתי אותה ידעתי שזהו זה.
וואלה זה אותו דבר.
אני רואה אותה מרגיש שאני רוצה שהיא תהיה לידי תמיד.
יאללה, תפנה, תזמין אותה על קפה או לקולנוע!
מה, נראה לך שהיא תסכים?
לא תנסה, לא תדע.
ואם תחכה עוד קצת, יבוא מישהו אחר ויחטוף אותה.
ואם יש לה מישהו?
ומה, אני אביך את עצמי?
אז יהיה ביניכם רק קשר מקצועי.
במילא לא תפסיד.
גג תשתה קפה לבד, במקרה הטוב היא תסכים.
הוא ניסה.
בתחנת האוטובוס, אחרי העבודה, ניגש אליה, חייך, נעשה אדום כולו, אבל הצליח להתגבר:
טוב, אל תקחי ללב חשבתי אולי שנצא היום לקפה או קולנוע?
יעל חייכה והסכימה.
הם שתו קפה, טיילו שעות ברחובות הריקים של העיר, והוא ליווה אותה עד הבית.
הכל זרם מעבר למה שדמיין.
הוא חזר לדירה ולקח את ברות לסיבוב לילה.
אחר כך שכב במיטה, מביט בתקרה וחולם על איך יציע לה נישואין, איך הם יגורו יחד, הילדים, והשבתות מחוץ לעיר, בפארק הירקון או ביער.
שלושה חודשים.
שלושה חודשים שהם פשוט מתנה.
סעודות במסעדות, סרטים רומנטיים, נשיקות בגשם הקיצי באמצע גבעתיים כשכולם מסביב מסתכלים ולא אכפת להם.
יעל הייתה קסם עדינה, חכמה, חמודה ואנושית באמת.
ליאון הרגיש בר מזל שזכה בה.
כמעט הכל היה מושלם.
הבעיה היחידה שהוא גר לבד, והיה צריך להוציא את ברות בכל פעם לטיול, גם אחרי הדייטים איתה.
לא היה לו נעים להשאיר את יעל עם הכלבה, לא ידע שהיא רגישה לנושא.
פעמיים ניסה להזמין את שתיהן יחד, יעל נראתה תמיד קצת לא בנוח, אפילו מסרבת.
עדיף לבד, לא?
פתאום נרצה להיכנס לבית קפה או לסרט אי אפשר עם כלבה.
את צודקת, הסכים ליאון.
הוא הציע לה לעבור אליו, והיא הסכימה על פניו, אבל תמיד דחתה את המעבר, תאנה אחרי תאנה.
יעל, אני מבין שהתכנון לחתונה רק לקיץ הבא, אבל למה שלא נגור יחד כבר עכשיו?
אני הרבה יותר רגוע כשאת לידי.
פשוט הבטחתי לבעלת הדירה שלא אעזוב עד סוף השנה.
זה לא פשוט לי להפר את ההתחייבות.
בואי, אני אשלם לה עוד חודשיים, אם זה עוזר.
ובינתיים רוצה לבוא אליי לראות את הדירה?
תכירי את ברות, בטוח תאהבי אותה.
יעל נראתה מהססת, אבל הסכימה.
היא אהבה את ליאון ורצתה לנסות להתמודד עם הפחדים.
אז פה אני גר, ליאון שוב חייך.
תיכנסי, אני כבר חוזר.
יעל נכנסה, והפעם, כל החששות שלה עלו לפני השטח.
ליאון חזר מהחדר השני, ויעל פשוט יצאה בבהלה, כל גופה רועד.
ליאון נשאר המום ליד הדלת עם ברות, לא מאמין שככה נגמר הערב.
הוא ניסה שוב ושוב להתקשר אליה.
לא ענתה.
דיבר עם גיא, שפגש אותו ליד הבר בשדרות רוטשילד.
גיא אמר חכה ליום שני, תראה אותה בעבודה.
הכל יתבהר.
ליאון בדק כל דקה את השעון, הביט באוטובוסים שעוברים, חיפש את הפנים של יעל אבל לא ראה אותה.
לפתע ראה אותה הולכת ברחוב, שיערה פזור, עיניה אדומות מבכי.
יעל, חכי!
עצרת בפתאומיות, ראתה אותו והעיניים שלה נפלו.
יעל, מה קרה?
למה ברחת?
למה לא ענית לי?
אני כבר לא יודע מה לחשוב.
ליאון, אני מצטערת
מה קרה?
עוד חמש דקות יום העבודה מתחיל, נדבר בערב?
את לא רוצה להתחתן איתי?
לא רוצה לגור איתי?
אחז לה ביד כבר יומיים אני לא שם, תספרי לי עכשיו.
למה ברחת?
ליאון, אני פוחדת
ממה, אהובה?
אני פחדנית אני פוחדת מכלבים.
מה?
את מתכוונת לברוּת שלי?
סיפרתי לך היא עדינה, כלבת נשמה.
זה לא רק ברות.
כל הכלבים.
כשהייתי בת שש, בול טרייר תקף אותי בגינה.
אמא הלכה רגע למכולת, והבעלים של הכלב היה שיכור הציק לי עם הכלב, כדי לרדת מהספסל.
איכשהו הצילו אותי, אבל מאז אני לא מתקרבת לכלב.
מעולם לא סיפרת לי.
על זה כמעט אי אפשר לדבר.
גם לחשוב על זה קשה לי.
אני משתדלת לא להיתקל בכלבים בכלל.
ברחוב מסתדרת איכשהו תמיד יש לאן לברוח.
אבל לגור תחת אותה קורת גג עם כלב לא מסוגלת.
מצטערת.
זה לא בך, ולא בברוּת.
זה בי.
אבל זוהי שטות
ליאון, ניסיתי.
באמת.
ניסיתי להתגבר.
זה לא הולך פחדים כאלה משתקים אותי.
פחדתי בכנות שנצליח אבל לא הצלחתי.
אז מה אני אמור לעשות?
אוהב אותך ואת אותי וזהו, נגמר?
אני לא יכולה להבטיח כלום, רק שאנסה לדבר על זה עם פסיכולוגית.
ליאון סיפר הכל לגיא אני אוהב את שתיהן, לא יודע מה לעשות.
זה סיפור הזוי אהבה גדולה, ואי אפשר לגור ביחד.
אתה לא מתכוון לוותר על ברות, נכון?
גיא הביט בו ברצינות.
בחיים לא!
היא כמו משפחה.
אבל גם יעל יקרה לי.
צריך לנסות לעזור לה להתמודד, לא משנה כמה זמן זה ייקח.
פחדים אפשר להתמודד איתם.
כדאי ללכת יחד למטפלת, לצאת לטיולים לא בבית, אולי בטבע, במקום פתוח.
אם תרצה אתה, יעל וברוּת, ביער בן שמן בלי לחץ, לבדכם.
הפעם הבאה שראו זה הייתה בסוף השבוע.
יעל ירדה מהבניין, ליאון חיכה לה ליד רכב שטח גדול.
מאיפה לך רכב?
חבר השאיל לי.
רק שלא תכננת שכולנו ניכנס יחד
ברות מאחור.
יש לה תא מיוחד.
את איתי מקדימה, הכול בשליטה.
יעל התרצתה.
“אם לא ילך נחזור”.
הם הגיעו לחורשה, החליפו נעליים למגפיים, פתחו את הדלת, וברוּת יצאה, מתרגשת.
ליאון ניסה להקל עליה, דיבר על כמה יפה הכל, אמר לה תראי, כל כלב בעל אופי שונה, כמו אנשים.
לא כל הכלבים אותו דבר.
הוא שיחק עם ברות בכדור, כדי להסית את תשומת ליבה של יעל.
איך את מרגישה?
עדיין נלחצת.
קשה לנשום.
תתני צ’אנס לברוּת.
היא לא מזיקה.
היא אוהבת ילדים, מבוגרים, אפילו חתולים!
כשהכדור עף לשיחים, ברות רצה אליו והתחילה לנבוח.
יעל נבהלה, אבל ליאון חייך:
זו שמחה, לא כעס היא מצאה את הכדור, זו הצעצוע האהוב עליה.
רוצה לנסות?
הציע.
אני פוחדת.
תעצמי עיניים וזרקי, תעשי טוב לעצמך.
יעל לקחה נשימה, חזק, זרקה את הכדור.
מיד קיבלה חיזוק בליטוף, וברוּת התרוצצה, מביאה את הכדור חזרה.
אחרי כמה סיבובים, הכדור נפל לתוך שלולית גדולה.
ברות נבחה, לא מעזה להיכנס למים.
ליאון חייך: גם לה יש פחדים.
היא לא אוהבת מים.
הצלחתי להציל אותה כגורה מתוך מעיין, מאז היא נזהרת
טוב, אני הולך להביא לה את הכדור.
ליאון ירד לשלולית, נכנס ופתאום נתקע: מתברר שזה בוץ עמוק.
ליאון!
יעל נחרדה.
אני בסדר, פשוט לא זז כנראה זה באמת ביצה.
תביאי לי מקל ארוך!
יעל, רועדת, הוציאה טלפון להזמין עזרה ואין קליטה.
הלב שלה דופק, ברות לידה, מייללת.
הראש שלה מתמלא בזיכרון מהעבר, אבל עכשיו ליאון בחיים בסכנה.
יעל, תעזרי לי!
אבקת האומץ התפשטה.
היא חיפשה מקל, רצה אליו, שלפה אותו לבוץ.
כשהתחילה למשוך הצטרפה גם ברות, מושכת יחד איתה.
הן הצליחו להוציא אותו מהבוץ לסוף שלושתם נשכבו על הדשא, מותשים, רועדים, אבל ביחד.
אין לי מילים, ליאון חיבק אותן, החזקתן אותי כאן בעולם.
פחדתי בטירוף, יעל חייכה בעייפות.
העיקר שלא נוספה לך עוד פוביה ליאון קרץ.
דווקא כן הבנתי מה הפחד הכי גדול שלי: לאבד אותך.
יעל חיבקה את ברות חזק, אין פחד.
תודה, ברות, שאת כאן.
בערב, אחרי מקלחת חמה וארוחת ערב, שלושתם רבצו על הספה, צופים יחד בסרטים על כלבים.
ליאון וברות חייכו ויעל הרגישה בטוחה.
הפחד לאבד אחד את השני הופך מהר מאוד לדבר שמחזיק אותם הכי קרוב, ומעכשיו לכל החיים.