אני בת שבעים, ומסתבר שרק עכשיו, אחרי כל השנים, אני מתחילה להבין מה זה לחשוב על עצמי. התחתנתי צעירה הרי כך היה מקובל ומאז ההיריון הראשון כל העולם שלי התנהל סביב אחרים. לא יצאתי לעבוד מחוץ לבית, לא כי לא רציתי, אלא כי פשוט לא הייתה אופציה מישהו היה צריך להישאר. בעלי היה קם מוקדם וחוזר מאוחר, הבית היה שלי. הילדים גם. וגם העייפות, אגב, שלי בלבד.
אני עוד זוכרת לילות לבנים: אחד עם חום, השנייה מקיאה, השלישי צורח. ואני? לבד לגמרי, אל תשאלו. אף אחד לא שאל אם אני בסדר. למחרת הייתי קמה, מכינה טוסטים וענבים, וממשיכה הלאה. לא אמרתי מעולם “אני לא יכולה”. הרי זה לא מה ש”אם עבריה טובה” עושה, נכון? עזרה? אפילו לא חשבתי לבקש.
כשהילדים גדלו, התחשק לי למלא איזה חור ללמוד משהו, אפילו קורס קצר בספריה העירונית. בעלי אמר לי: “בשביל מה? סיימת את העבודה שלך כבר.” ואני, תמיםה שכמותי, האמנתי לו. נשארתי ברקע תומכת, משלימה, לוקחת על עצמי כשמשהו מתפזר. הבן שלי עשה הפסקה בלימודים? אני זו ששיחקה חוצצת בינו לבין אבא. הבת נכנסה להריון מוקדם? אני התרוצצתי איתה בין רופאים, נשארתי בבית עם הנכדה הקטנה, עד “שתסתדר”.
הנכדים הגיעו, והבית התמלא שוב תיקים, משחקים, רעש, דמעות, צחוקים. שנים הייתי גם גננת, גם קייטרינג, גם סבתוש-מטפלת. לא חשבתי לקבל תודה או פרס, גם לא התלוננתי. כשהייתי עייפה מאוד, אמרו לי: “אמא, אף אחד לא יודע לטפל בהם כמוך.” וזה החזיק אותי על הרגליים.
ואז בעלי חלה. טיפלתי בו עד הרגע האחרון. אחר כך התחילו התירוצים: “השבוע אני עמוס”, “בשבוע הבא נפגש”, “אתקשר אליך אחר כך”. כיום, יש שבועות שלמים שאני לא רואה אף אחד. באמת שבועות. ימי הולדת? קיבלתי הודעת ווטסאפ. לפעמים אני שמה שתי צלחות על השולחן בלי לשים לב. נזכרת בזה רק כשהאוכל מוכן ואין למי לקרוא.
פעם החלקתי באמבטיה. לא נורא, אבל פחדתי כל כך. ישבתי שם על הרצפה, מחכה שמישהו יענה לי בטלפון ואף אחד. קמתי בכוחות עצמי. אחרי זה לא סיפרתי כלום, שלא להטריד אותם. כבר למדתי לשתוק.
הילדים שלי אומרים שהם אוהבים אותי ואני יודעת שזה נכון. אבל אהבה בלי נוכחות, גם היא כואבת. הם מתקשרים בחטף, תמיד ממהרים. אם אני מתחילה לספר משהו, הם אומרים: “אמא, נדבר אחר כך.” ואחר כך? לא מגיע.
החלק הכי כואב הוא לא הבדידות, אלא ההבנה שמאדם שבלעדיו כלום לא עבד, הפכתי לסעיף שצריך לסמן עליו וי. אף אחד לא מתנהג אליי רע, פשוט אני כבר לא הכרחית.
אז מה תייעצו לי?
