Высадив свою אהובה из автомобиля, בוצינסקי נפרד ממנה בלחישה רכה ונסע הביתה בירושלים, כשפנסי הרחוב מסביב רוקדים באור מוזר. בצומת בין הרמזורים, הוא שכח לרגע מי הוא, ונכנס לחניה ליד שיחי הרוזמרין של השכונה. מול בניין האבן, עמד דקה בשקט, סופר בנפשו את כל התירוצים שבמילא ישכח. בסופו של דבר עלה במדרגות, שבהן השליחים עולים בשקט כמו צללים, והכניס מפתח לדלת עץ חורקת.
שלום, אמר בוצינסקי. יפעת, את בבית?
בבית, ענתה אשתו, מבלי להרים מבטה מהספה. שלום. מה, להתחיל לטגן שניצלים?
בוצינסקי הבטיח לעצמו שבפעם הזאת הוא יפעל כמו גבר ישיר, חד, בלי עיגולי פינות! צריך סוף לסיפור הכפול, לפני שטעם הנשיקות מתפוגג מהשפתיים ולפני ששוב ישאבו אותו חזרה אל ביצת השגרה.
יפעת, הוא ניקה את גרונו, עוטף את עצמו בביטחון חלול של חלום. באתי להגיד לך… אנחנו צריכים להיפרד.
יפעת הגיבה ברוגע שלא מן העולם הזה. שום דבר לא יכול היה לערער אותה, אפילו שעברו יחד ימים בלתי אפשריים. פעם, בוצינסקי קרא לה “יפעת קרח־שקט” רק בשביל לעצבן אותה.
זאת אומרת? שאלה יפעת מהמטבח, עם השניצלים. אני לא צריכה לטגן, כן?
תעשי מה שנראה לך, ענה בוצינסקי. אם בא לך תטגני, אם לא אל תטגני. אני פשוט הולך לאישה אחרת.
בנקודה כזאת, לפי ספרי החלום, אמורה אשתו לזרוק עליו מחבת או לפחות לפרוץ בצעקות קורעות לב. אבל יפעת? היא לא מהסוג הזה.
נו באמת, איזה תותבן נהיית, אמרה. הבאת את המגפיים שלי מהסנדלר?
לא, גמגם בוצינסקי, פניו מסמיקות מעצב מבולבל. אם זה כל כך חשוב לך, אני עכשיו נוסע ומביא!
אויש, מלמלה יפעת. שלח מישהו להביא מגפיים, יחזור עם כפכפים.
בוצינסקי הרגיש פגוע, הריב הזה לא הלך כמו שתיאר לעצמו. אין פה דרמה, אין כעס, רק המציאות מתרוממת אליו כמו ערפל משונה.
יפעת, את בכלל לא שומעת אותי! התעקש. אני רשמית מכריז שאני עוזב אותך בשביל אישה אחרת, ואת מדברת על מגפיים!
ברור, אמרה. אתה הרי יכול ללכת לאן שתרצה, המגפיים שלך לא תקועים בסנדלר. למה שלא תטייל?
חיו יחד שנים, אבל עדיין לא הצליח לפענח אם אשתו צוחקת או רצינית. התאהב באיפוק שלה, בפשטות, והיא גם אחראית וגם… בוא נאמר, הכי ישראלית שיש חזקה כמו עוגן של אונייה, שקטה כמו ים לפני סערה.
אבל עכשיו בוצינסקי אהב אישה שנייה. אהב אותה חם, אסור ומתוק! הגיע הזמן לשים קץ למיתוס ולצאת מהבית פרידה של חלום.
יפעת, אמר בוצינסקי, נוגע בטון של קינה מוזרה. אני מודה לך על הכול, אבל אני אוהב מישהי אחרת. אותך כבר לא.
וואלה, אמרה יפעת. אתה לא אוהב אותי, חצי נעל? לאימא שלי למשל היה רומן עם השכן, ואבא? הוא היה מאוהב בשש־בש וערק. תראה, בסוף יצאתי אחלה.
הדיונים עם יפעת תמיד היו קשים כל מילה שלה כמו לבנה ירושלמית. ההתלהבות שלו נגמרה בטעם חמוץ.
יפיעלה, את באמת נהדרת, נאנח בוצינסקי. אבל הלב שלי שייך למישהי אחרת, בוער, אסור, מתוק. אני מתכוון לעזוב, מבינה?
מי זאת? שאלה בשלווה. מיכל פרנקו מהגן שמפגרים?
בוצינסקי חש ריגוש קר. שנה קודם היה לו רומן סודי עם פרנקו, לא חלם שיפעת יודעת!
מאיפה… ניסה לגמגם, אבל זה לא משנה. לא, לא פרנקו.
יפעת פיהקה.
אולי רותם אביטן? אתה כבר ארזת לה עוגיות?
גב בוצינסקי ענה בצינה. גם לרותם קלח רומן, ופשוט לא האמין שיפעת יודעת וכלום לא אמרה. היא כזאת, גוש סלע.
לא ניחשת, גנח. לא רותם ולא מיכל. מישהי אחרת, מדהימה, פסגת חלומותיי. אני חייב אותה, אני הולך, ואת לא תשכנעי אותי!
בטח, זאת כנראה רמה דנון, אמרה יפעת. תראה אותך, תותב מקולקל, זה הרי הסוד הכי גלוי בשכונה. פסגת חלומך רמה דנון. שלושים וחמש, ילדה אחת, שתי הפלות… נכון?
בוצינסקי אחז בראשו. היא פגעה בול! כל הסיפור החלומי נהיה מסמר בעורפו. רמה… דווקא אותה.
איך? לחש. מי גילה? ריגלת אחרי?
בוצינסקי, אמרה יפעת, תקשיב רגע: אני גניקולוגית. עברתי עם הידיים על כל הנשים בירושלים, בזמן שאתה הידיים שלך הגיעו לקצת. מספיק לי הצצה כדי לדעת איפה היית, ראש חלול שכמוך.
בוצינסקי ניסה להתעשת.
נו ו נניח שצדקת! אמר כאילו משב ריק אני הולך אליה, זה לא משנה.
דביל, חייכה יפעת. לפחות תשאל אותי. בתור רופאה, אין שם שום דבר מיוחד, הכל רגיל. תיק רפואי של פסגת חלומתיך ראית?
לא… הודה.
נו, אז ראשית, תלך ישר למקלחת. מחר, אני מתקשרת לידיד מהקופה, שיכניס אותך לבדיקות בלי תור, הכריזה יפעת. אחר כך נדבר. תראה אותך, גם לא מוצא אישה בריאה!
אז מה אני עושה? שאל בצליל עצוב־קומי.
אני הולכת לטגן שניצלים, אמרה יפעת, ואתה תתקלח ותעזוב אותי בחלום בשקט. ואם תרצה חלום אמיתי בלי מחלות דבר אליי, אני כבר אמצא לך המלצה…
